מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה – המספר האישי שלי היה 50529

120705777757d51b92926f92.15124570.JPG 111528705957d51b91cb1636.14429399.jpg
יצאנו מרומניה ב 1947 והגענו לקרפריסין ב 1948

שמי אריה נוסבכר אני בן 85 וזה הסיפור שלי.

נולדתי ברומניה בשנת 1928 בכפר אונגרש שבטרנסילבניה. להוריי מיכאל ולאה נולדו ארבעה ילדים: אחי הגדול- יוסף שגדול ממני בשנתיים, אחותי- אולגה ואני נולדנו תאומים ואחותי גטיה שקטנה ממנו בשנתיים. אבא עבד כסנדלר ואימא היתה עקרת בית. היתה לנו חנות קטנה שבו מכרנו סיגריות בתפזורת. בבית היינו מדברים הונגרית, רומנית וקצת אידיש. רק כשהגעתי לישראל למדתי עברית. 

היה לנו בית קטן עם גג מקש כי לא היו רעפים, הבית היה בשכירות. היה בו חדר שינה, ועוד חדר אחד שבו היה תנור גדול, שם אימא כל יום שישי הייתה אופה לחמים.

 למדתי בבית ספר עממי. לא הייתי תלמיד טוב במיוחד ותמיד הייתי מקבל מכות מהמורה. זה שהייתי יהודי רק החמיר את המצב. אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכנו לכיתה א', אימא לקחה אותנו לבית הספר והלבישה אותנו יפה. אחרי הצהרים היינו לומדים בחיידר ולמדנו לקרוא באידיש, ואת פרשת השבוע. כל שבת אחרי הצהריים ההורים היו באים לאולם שהיה נימצא ליד בית הכנסת, ושם היו עושים לנו בחינות. ובגלל שהייתי תלמיד לא טוב ושובב גדול לא זכרתי את החומר, ובגלל זה הייתי תמיד מקבל מכות מאבא.

 

חגים בבית היהודי: שבועות- היינו מקשטים את הבית עם כל מיני ענפים ופרחים והיה ריח של גן בבית. סוכות- היינו עושים סוכה ומקשטים אותה, ותולים על הסכך כל מיני פירות אמיתיים והייתה אווירה טובה. פסח- בגלל שהייתי הבן הכי קטן אני הייתי שואל "מה נשתנה". בתשעה באב- אני זוכר שהיו מן קוצים כאלו שזרקנו על אנשים וזה היה נדבק אליהם. חג אהוב – סוכות או פסח- לא זוכר, כי היינו הילדים, משחקים באגוזים ומרוויחים כמו בגוגואים. אני זוכר שבחצר של רב הכפר הייתה לו חצר גדולה עם עץ אגוז, ובתור ילד היינו הולכים לשם וגונבים, היינו זורקים אבנים על העץ כדי שיפלו האגוזים, ומקום לקנות, גנבנו משם.

חווית ילדות: ביום שישי, היינו הולכים לטבול עם אבא בנחל ואבא לימד אותי לשחות. כשהייתי בן שתיים עשרה בשנת 1939, שלושה ימים אחרי תשעה באב אבי נפטר. הוא היה נורא חולה ואסור היה לו לצום, ובכל זאת הוא צם. באותה חופשת הקיץ גרתי באיזה כפר אצל משפחה של יהודים. ביום שישי אחד לפני הצהריים, דוד שלי הגיע יחד עם אחותי אולגה ובלי לספר לנו שאבא שלי נפטר נסענו בטרמפ ואז המשכנו באוטובוס עד שהגענו לכפר הידה ששם אימא שלי היתה. בדרך עצרנו אצל דודה שלי, אחות של אימא והיתה שם האימא של בעלה. כשהיא ראתה אותי היא צעקה לי "אתה לא מתבייש שאתה מסתובב פה בזמן שקוברים את אבא שלך ?!" באותו הרגע יצאתי מהבית ורצתי יחף עד לבית העלמין היהודי. מאחר והיה יום שישי קברו אותו מוקדם ועד שהגעתי כבר סיימו את הלוויה. אנשים תפסו אותי ולא נתנו לי להגיע לקבר. הם לקחו אותי חזרה הביתה. מאחר והייתי קטן לא ישבתי שבעה ולא אמרתי קדיש. אני זוכר שנתנו לנו לאכול ביצים עם אפר. אני חושב שזה היה אפר של סיגריות.

אחרי שאבא נפטר, נשארתי לגור עם אימא ואחותי הקטנה בכפר הידה. אחותי אולגה הלכה לגור עם הדוד בכפר אחר- אונגרש- איפה שנולדתי ועבדה אצלם בבית מאחר ולא היתה לנו פרנסה בבית.

תחילת המלחמה: בשנת 1940, אני זוכר שהחליפו את המורים הרומנים שלנו במורים הונגריים ובמקום ללמוד רומנית התחלנו ללמוד הונגרית. ידעתי קצת לפני כי ההורים שלי דיברו בבית קצת הונגרית. באותה תקופה התחילו הרדיפות נגד היהודים. בביה"ס פעם בשבוע היו שיעורי גדנע לגויים בזמן שיהודים היו נשארים בביה"ס ומנקים אותו. אחי יוסף נסע באותה תקופה לבודפשט ללמוד מקצוע. בעקבותיו, נסעתי ברכבת גם לבודפשט והתחלתי ללמוד את מקצוע הנגרות. עבודתי הייתה ליישר מסמרים. גרתי יחד עם אחי בבית משותף עם הונגרים ויהודים והתחילו להציק לנו. באותה עת יצא החוק שבו חויבו היהודים לענוד סרט צהוב. אחי אמר לי שאחזור הביתה. יוסף חזר מאוחר יותר.

בוקר אחד קמנו וראינו שני שומרים עם נשק שעמדו מחוץ לבית. לאחר כמה ימים הם הורו לכולנו לאסוף את הבגדים והדברים שלנו, העלו אותנו למשאית ולקחו את כל היהודים לביה"ס. אחרי שריכזו אותנו, לקחו אותנו לארד שבהונגריה, ושם פתחו גטו בבית חרושת לרעפים.

המלחמה: בשנת 1944 העמיסו את כל היהודים על קרונות של רכבות. היה צפוף מאוד. נסענו וכולם עשו את צרכיהם בקרונות במשך חמישה ימים. כל יום הרכבת היתה נעצרת כדי להוציא את הלכלוך וכדי לתת לנו מי שתייה ולחם. כשהרכבת הגיעה לפולין, ראינו מהחלונות גויים שעשו לנו סימני מוות. הרכבת עצרה במחנה אוושויץ ושם חילקו אותנו לשניים- גברים משמאל ונשים מימין. מאותו הרגע נשארתי רק עם אחי יוסף והופרדנו מאימא שלי ואחותיי בלי לומר שלום. באותו מקום עמד ד"ר מנגלה שהיה עושה ניסויים בבני אדם והוא חילק את הנשים לכמה כיוונים. אחותי הקטנה ואימי כנראה נהרגו באותו לילה במשרפות. אותנו הובילו לכיוון המקלחות. במקלחות כבר היו נשים וראינו את האכזריות של הגרמנים שהתעללו והיכו את הנשים הערומות. אחרי זה, גילחו לנו את הראשים ונתנו לנו בגדים חדשים ללבוש. מאז שכולנו נראנו כל כך דומים, איבדתי את יוסף אחי בין כל האנשים. מיינו אותנו לכמה צריפים ואני הייתי עם עוד כמה נערים בצריף מספר 21 באוושויץ. השירותים היו בצריף מספר 10. במהלך אחת הפעמים שהלכתי לשירותים, פגשתי חבר של אחי שאמר לי שדוד שלי מצד האבא, ששמו עזרא נמצא עם הילד שלו בצריף מספר 11. מאז, הייתי מבקר אצל דודי.

יום אחד, יחד עם ארבעה חברים עזבנו את הצריף שלנו ועברנו לצריף של דודי עזרא. בלילה נשמעה צפירה מאחר וגילו שחסרים חמישה אנשים בצריף מספר 21. העמידו את כולנו במסדר והדוד שלי שם אבן מתחתיי כדי שאראה גובה יותר. החברים נתפסו והוחזרו לצריף שלהם. אני נשארתי בצריף מספר 11 ובמקומי תפסו מישהו אחר. לפני שנתפסו אני וחבריי נשבענו אחד לשני שלא נלשין במידה ומשיהו מאיתנו נתפס. קצת אחרי זה, צריף 21 נסגר מסביב בגדר תיל בגלל מחלת ילדים שפרצה בצריף. כל מי שהיה שם נשרף.

יום אחד הודיעו לנו שצריך 300 אנשים, שיתנדבו לעבוד ואני התגנבתי לחבורה הזו. עזבנו את אוושויץ לעיר ברג. בדרך שמרו עלינו מילאומניקים גרמנים שהיו פחות אכזריים. כשהגענו למקום, קיבלנו כד מרק ומשם הועברנו למילואימניקים הגרמנים. במחנה החדש קיבלנו אוכל יותר טוב כדי שיהיה לנו כוח לבנות בונקרים בשביל המטוסים הגרמניים שהסתתרו. אחרי שלושה חודשים הוחלפנו כולנו בקבוצה חדשה של 300 אנשים. יחד עם כל העובדים עברתי למחנה אחר בשם רייכנבאך. שם עבדתי בזיפות גגות. היינו מחממים זפת ומעלים אותו לגג. דוד שלי- עזרא עבד עם הבן שלו בבית חרושת לחלקי חילוף של מטוסים. באזור היו מגדלים סלק סוכר והדוד היה מגניב בשבילי סלק סוכר והייתי מחמם אותו ואוכל.

המספר האישי שלי היה 50529. פעם, בזמן שאכלתי את הסלק סוכר, תפס אותי חייל גרמני ופקד עליי להתייצב במחסן בגדים. החייל הגרמני רשם את המספר שלי ואמר לי לבוא אחרי המסדר. אני רצתי לדוד שלי ובמחנה ההוא כולם היו גרים בבניינים כמו אולם ספורט. אני הייתי גר בקומה ראשונה והדוד שלי בקומה שנייה. רצתי במדרגות כדי לספר לדוד שלי על החייל הגרמני שתפס אותי והדו צעק עליי לרוץ מהר למחסן בגדים. כשהגעתי, שמעתי שריקה של החייל שביקש ממני להתייצב במקום. הוא העמיד אותי בכיפוף ופקד עליי להוריד את המכנסיים. במקום היה ילד שתפקידו היה לקבל הודעות, והוא תפס לי את הידיים כדי שלא אברח. הגרמני לקח מקל של מטאטא והחל להכות אותי בעזרתו וביקש ממני לספור כל מכה. במכה העשרים וחמש התחלתי להשתולל ואחרי עוד כמה מכות החייל הגרמני אמר לי להתלבש מהר ולחזור למחנה. כשחזרתי למחנה, הדוד שלי שאל אותי מה קרה ואז התעלפתי. במקרה אחר בו ניסיתי לגנוב גזר מאיפשהו חייל אחר תפס אותי אך למזלי הוא היה פחות אכזרי. בתקופה הזו, היו נשמעים בחזית פיצוים של בעלות הברית- רוסיה, אנגליה, צרפת וארה"ב כנגד גרמניה. המלחמה בין בעלות הברית לגרמניה נגמרה ב- 8 למאי 1945.

סוף המלחמה: ב 7 במאי 1945, מפקד המחנה הגיע ועשה מפקד אחרי הצהרים ואמר לנו שממחר, אנחנו משוחררים והגרמנים הולכים לשבי. הוא אמר לנו שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לשיר- אז התחלנו לשיר את ה"התקווה". היו כמה גרמנים שעוד לא ברחו וכששמעו אותנו שרים הם נעמדו דום.  הגרמנים שהיו במחנה ברחו, היה רק אחד שזה היה ההוא שהיכה אותי, התפקיד שלו היה להיות האחרון שעוזב את המחנה. היה לו נהג גוי פולני והוא לא רצה ללכת איתו לשבי הרוסי והעדיף להגיע לשבי האמריקאי. הוא אמר לנו שהוא מתכוון לעשות איזשהי חבלה לרכב כדי שלא יוכל להניע. את המחנה שלנו הרוסים היו צריכים לכבוש ולשחרר. הנהג חיבל ברכב ואנחנו עזרנו לו לדחוף אותו באותה דרך שבו תמיד היינו הולכים עם ליווי והפעם בפעם הראשונה הרגשנו שאנו הולכים חופשיים. כבר לא היו גרמנים. בערב הגיעו הרוסים ויחד איתם הגיע קצין גבוה, במקרה הוא היה יהודי. היה לו תפקיד לשחרר אותנו. הוא התחיל לדבר איתנו באידיש ואמר לנו שהוא יהודי והחל לחקור אתנו- מתי הגרמנים יצאו וסיפרנו לו. הוא אמר לנו שיש לנו שלושה ימים לצאת מהמחנה לעיר ולהיכנס לביתם הנעולים ולחפש את כל מה שאנחנו רוצים לקחת משם. למחרת היו כמה קבוצות שיצאו והם ראו חיילים רוסים מובלים שבויים גרמנים שלא הספיקו להגיע לאמריקאים. אחד מחברה' זיהה את הגרמני שהיכה אותי במכות אכזריות ובערב כשהגיע הקצין הרוסי הוא שאל אותנו אם פגשנו גרמנים בדרך ואמרנו לו שלא. לאחר מכן סיפרו לו כמה יהודים שראו שהרוסים מובילים שבויים ושראו בין השבויים גם את הגרמני ההוא. הקצין חקר אותנו מתי זה קרה, באיזו שעה, ואיך אתם יודעים שזה הגרמני ההוא? כמה מהחברה יצאו איתו לחפש את אותו גרמני ומצאו אותו והביאו אותו למחנה לשפוט אותו. הם הביאו אותו וכולם ירקו עליו, הקצין שאל אותנו מה אנחנו רוצים לעשות לו, אז אמרנו לו שנקשור לו את הידיים, נקשור אותו לאוטו שלך ותיסע איתו עד שהוא ימות. כך היה. לדוד שלי לא היה סבלנות לחכות במחנה עד שיבואו לשחרר אותנו, והוא אמר שהוא רוצה לצאת יחד עם הבן שלו לחפש רכבת. יצאתי איתם וכל יום הלכנו כעשרים קילומטר. באותו זמן, הדוד שלי מצא כמה דברים דברי ערך ולקח אותם איתו במזוודה- מצלמה, אקורדיון ועוד. אני הייתי צריך לסחוב את המזוודה יחד איתו. כל יום הלכנו וסחבנו את המזוודה. הגענו לאיזשהו כפר, ונכנסנו לגן ירק שראינו ולקחנו יקרות. השארנו את המזוודה על הכביש. פתאום עבר ג'יפ עם חיילים רוסים ולקחו את המזוודה ואני שמחתי שכבר אין לי מה לסחוב. הלכנו עד שהגענו עד למקום שבו היתה רכבת. עלינו עליה ולא היינו צריכים לשלם על הכרטיס כי ראו שאנחנו שבויים. נסענו מפולין לצ'כיה, ומצ'כיה לבודפשט בהונגריה. משם לעיר קרוש ברומניה ששם היה הבית של הדוד שלי. הגענו לתחנת הרכבת ושם היתה רשימה שכל הניצולים רשמו את השמות שלהם כדי שמי שיגיע יוכל לראות מי ניצל וחזר.

הדוד שלי ראה את השם של הבן שלו הבכור וידע שהוא עובד בבית חרושת לגרביים. הוא צלצל למפעל והמזכיר הודיע לבן שאבא שלו בטלפון ושהוא ואח שלו הגיעו. הבן לא האמין ובכל זאת הגיע לתחנת הרכבת. נפגשנו ואותי הוא לא הכיר, הייתי רק עצמות. לא כל כך הכרנו כי אנחנו גרנו במקום אחר. הוא שאל את אבא שלו מי אני והוא אמר לו שאני בן דוד שלו, הבן של מיכאל. הוא אמר לי שאחותי התאומה נמצאת בעיר הזו בבית היתומים.  כששמעתי את זה זה היה לפני הצהריים והלכנו ברגל מהתחנת רכבת לפגוש את חברים שלו. לי כבר לא היתה סבלנו כי רציתי לראות את אחותי.

רק בערב הגענו לבית יתומים. זה היה בית עם קומות ובכניסה היה נחל קטן עם גשרון ואחותי עמדה שם עם חברים. אחותי ראתה את הבן דוד לי והיא רצה אלינו. היא לא ראתה אותי ואחר כך כשראתה אותי היא בקושי זיהתה אותי. אמרתי לה- אולגה, זה אני, אח שלך. התחלנו להתחבק ולהתנשק ושאלנו אחד את השני איפה אימא. אחרי כמה זמןהיא עזבה את הבית יתומים ואני נשארתי שם. אחותי חזרה לכפר בו היינו גרים, ששם היה דוד מצד אימא. היא הלכה אליו ונשארה לגור איתו. הדוד שלי שידך אותה עם איזה בן דוד והם התחתנו ואני הייתי בחתונה שלה. התחלתי לעבוד אצל הדוד שלי בתפרות, תפרנו את החלק העליון של העור בנעליים. הוא לימד אותי את המקצוע הזה והתחלתי לעבוד אצלו. כל החברה' בבית התומים היו עובדים ומקבלים משכורות. אני לא קיבלתי משכורת מדוד שלי, רק דמי כיס כדי לקנות כרטיס לקולנוע פעם בשבוע יחד עם הבן דוד שלי. כל החברים שלי עשו חיים והיה להם כסף ויכלו לקנות מה שהם רוצים ולי לא היה. אני קינאתי בהם והם ראו שאני לא קונה כלום, לא גלידות ולא כלום. הם שאלו אותי מה קרה ואמרתי להם שאין לי משכורת. הם אמרו לי לעשות שביתה ולא ללכת לעבודה ואני  התביישי להגיד לדוד שלי. שלושה ימים לא הגעתי לעבדוה ובמוצאי שבת הדוד הגיע אליי לשאול מה קרה. הסברתי לו למה לא הגעתי לעבודה שאני לא רוצה לעבוד בלי משכורת. במקרה היה שם שליח מארץ ישראל. אני זוכר אותו, הוא היה מקיבוץ עברון ליד נהריה. הוא שמע את הוויכוח שהיה לי עם הדוד שלי. אחרי שהדוד שלי הלך הוא בא אליי ושאל אותי אם אני רוצה להגיע לארץ ישראל. שאלתי אותו מה זה ארץ ישראל כי לא הכרתי. הוא סיפר לי שזו מדינה שתהיה של היהודים. הוא שלח אותי לעיר ארד ושם עברתי הכשרה והתחלתי ללמוד עברית.

העלייה לארץ: כך עשיתי, אמרתי לדוד שלי שלום ועזבתי את העיר שבה הייתי ועברתי לעיר ארד בהונגריה. שם עבדתי בכל מיני עבודות כמה חודשים. הגעתי לסניף של השומר הצעיר ושם הכינו אותנו לעלייה. נסענו ברכבת לבולגריה לעיר רוסצ'וק. שם חיכתה לנו רכבת. ידעו שאנחנו יהודים מרומניה ולקחו אותנו לעיר אחרת שהיה בה נמל בולגריה. חיכו לנו שם שתי אוניות בשם "פניורק" ו "פנקרצ'ק". אני הייתי באונייה "פניורק", שכחתי את השם העברי של האונייה, אולי מדינת היהודים.

"פאן – יורק "ו"פאן קרשנט"  סיפורן של שתי אניות המעפילים הענקיות שיצאו מחופי רומניה  בשנת 1947 עם אלפי מעפילים. ( מרכז מידע פלמ"ח).

איך שהרכבת הגיעה האונייה חיכתה לנו ועלינו לאונייה. האוניות הפליגו והגענו לכיוון טורקיה, לאינסטנבול. אחר כך נודע שהמשחתות האנגליות רודפים אחרינו כי לא היו לנו אישורי כניסה לארץ ישראל. תפסו אותנו ולקחו אותנו לקפריסין. שם הייתי שנה.

יצאנו מרומניה ב 1947 והגענו לקרפריסין ב 1948. כל תקופת מלחמת השחרור היינו בקפריסין. כשנגמרה המלחמה האנגלים עזבו את הארץ והוכרזה הקמת מדינת ישראל. אחרי שהוכרזה המדינה עלינו ארצה. הגענו לנמל חיפה, משם לקחו אתנו, הגרעין של השומר הצעיר לקיבוץ עין המפרץ ליד עכו. היינו שם זמן קצר ומשם לקחו אותנו לקיבוץ דן ומשם לקיבוץ שמיר ומקיבוץ שמיר עברנו לקיבוץ מגידו ליד עפולה, כביש הסרגל.

 אריה ואדלה בקיבוץ מגידו

 

הייתי בקיבוץ מגידו שתיים עשרה שנה. שם התחתנתי עם אדלה. אחותי אולגה נשארה ברומניה כי נולד לה בן ורק אחרי שש שנים היא עלתה ארצה. בקיבוץ מגידו נולדו לנו שתי בנות ובן ובשנת 1961 עזבנו את הקיבוץ ובאנו לאופקים. באופקים היתה לי עבודה קבועה בתחנת הטרקטורים. עבדתי קרוב ל 30 שנה במנפטת הנגב- מפעל לכותנה, ואחר כך סגרו את המפעל ואני יצאתי לפנסיה. בשנת 1974 התנדבתי למשמר האזרחי ושירתתי במשמר האזרחי 35 שנה, הייתי בין הותיקים והראשונים שהתנדבו. על התנדבות זו אף זכיתי לתעודת יקיר העיר.

תמונה משפחתית

 

אריה ואדלה בטיול  בחו"ל

אישתי אדלה נפטרה בי"ח בטבת התשס"ח, סוף שנת 2007. היום אני עדיין גר באופקים, יש לי 5 נכדים ו- 2 נינים.

מילון

"פאן - יורק "ו"פאן קרשנט"
שתי אניות המעפילים הענקיות שיצאו מחופי רומניה בשנת 1947 עם אלפי מעפילים

ציטוטים

”פגשתי את השליח מארץ ישראל, הוא סיפר לי שזו מדינה שתהיה של היהודים“