מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לידה בצל סכנה ותקווה

על ספינה "אקסודוס", פנינה ויעקב שרייבר הורי, כשאני בבטן אימי

נולדתי בשמיני לספטמבר 1947 על האונייה "רונימד פארק runnymede park"" , אחת משלוש ספינות הגירוש של המעפילים שהגיעו לארץ ב"יציאת אירופה 1947 אקסודוס".  בת בכורה ליעקב ופולה שרייבר. נצר למשפחת שרייבר ( "סופר" ביידיש), משפחת רבנים ידועה מאוד, שבסיסה ברב חת"ם סופר.  
                                                                                                                  
 
ראשית סיפור לידתי, בהתארגנות של כ-7,000 ניצולים משארית פליטת יהודי אירופה, לאחר השואה. עם שרידי המטלטלין שלהם שרכו הפליטים את דרכם דרך הרי הקרפטים לוינה בירת אוסטריה. במרץ 46' הם מגיעים למחנה הפליטים הענק בדרייכנהל בגרמניה ומתארגנים כגרעין לעלות בחשאי לארץ ישראל. תוך ליווי צמוד לעתים סמוי ולעתים גלוי לעין של קבוצה מאנשי ארגון "ההגנה" שכינו את עצמם "הגדעונים".
4,500 נפש מתוך ה-7,000 עשו את דרכם המסוכנת בספינה "אקסודוס", ביניהם פנינה ויעקב שרייבר הורי, כשאני בבטן אימי.
 
כידוע "אקסודוס" הגיע לחופי הארץ ולאחר קרב עם הבריטים הועברו לשלוש אניות גירוש:  "אמפייר ריוור empire river"", אושן ויגור- "ocean vigor" ,  ו"רונימד פארק   runnymede park"" עליה שהו הורי. ביום השני למסע הובהר להם לחרדתם שהאניות אינן מפליגות צפון מזרחה לקפריסין הקרובה אלא מוחזרות לאירופה… התברר שמעפילי "אקסודוס" היו קורבנותיה הראשונים של המדיניות החדשה של הבריטים: עד אז נהגו לשלוח מעפילים שנתפסו בעלייה בלתי חוקית כזו למחנות בקפריסין. עתה, החלו להחזירם לאירופה. המעפילים נטלו שמיכה אפורה וציירו עלייה, במשחת שיניים ומשחת נעליים את הדגל הבריטי ועליו צלב קרס כהוכחה לכול העולם שהבריטים מתנהגים אל פליטי השואה כמו הנאצים. את הדגל הניפו על התורן של אחת מאניות הגירוש.
 
  
 
במשך שלושת שבועות המסע, נוצרה באנייה מנהיגות בלתי רשמית. המפקד המוסכם על הכול היה מרדכי רוזמן. אניות הגירוש לוו מרגע יציאתן מנמל חיפה במשחתות בריטיות. בניסיון לסכסך בין המעפילים זרקו עליהם הבריטים מלמעלה 200 שמיכות, אבל רוזמן נתן הוראה לשבות רעב עד שכול מעפיל יקבל שתיים כאלו. זה הצליח. לא רק זאת: הדתיים שבין המעפילים זכו לאוכל יבש ולקופסאות שימורים, נשים הרות קיבלו אבקת חלב, לילדים ניתן שוקולד ולמעשנים, סיגריות. לפנינה, אמא שלי שהייתה אמנם בחודשי הריון מתקדמים מאוד, אבל הייתה כל כך רזה שהבריטים לא האמינו לה, ומנעו ממנה את אבקת החלב.  
 
אז, במסע הגירוש חזרה לאירופה, החלטתי לצאת לאוויר העולם.
 
מאחר והמעפילים לא היו מוכנים לרדת בצרפת, החליטו הבריטים להענישם בחומרה, דאגו ששלוש אניות הגירוש יעברו דרך מיצר ג'יברלטר ויגיעו להמבורג שבגרמניה. המעפילים איימו שהם ירדו לחוף רק כשהם מתים.
 
המעפילים, ואני בתוכם, הורדנו בכוח מהספינות כשאנחנו נגררים בידים וברגלים. את מפקדי המעפילים הבלתי רשמיים שמו מאחורי סורג ובריח לזמן מה, והפצועים נלקחו לטיפול. אבל הסיוט לא תם. מנמל המבורג הובילו אותנו הבריטים  למחנה הפחונים פאפנדורף, שבו השתמשו הנאצים בשעתו לריכוז הנידונים למוות בטרם הושמדו. בפאפנדורף נהגו במעפילים כבעצירים ותנאי המגורים היו גרועים.
כך החלה שנתי הראשונה.
 
לאחר כמה שבועות הועברנו למחנה הצבאי אמדן. כאן, סוף סוף, שופרו תנאי החיים ללא היכר. ארגוני הסיוע היהודיים הושיטו עזרה, המזון היה טוב יותר, באיכות ובכמות, ותנאי המגורים הוטבו.
             
               מסלול הפלגתה של "אקסודוס"
ושלושת המשחתות הבריטיות (נכון לאותה תקופה) 
 
לאחר כשנה עלינו יחד עם פליטי "אקסודוס" האחרים, לארץ שזכתה כבר לעצמאות. עלינו באנייה ששמה "קדמה".
 
לימים, סיפור לידתי התפרסם וכך תואר במגזין הנוער "משהו" בחודש מאי שנת 97': "מי שנולד במטוס או ספינה זוכה בנסיעה חופשית בהם לכל חייו. יפה נולדה על ספינה. היא דווקא לא זכתה בנסיעה חופשית לכל חייה, אבל היא זכתה לחיות. כי יפה נולדה על סיפונה של ספינת  גירוש שהובילה את פליטי אניית  המעפילים "אקסודוס" חזרה לאירופה, בתום מלחמת העולם השנייה. לידה בצל סכנה." יפה מספרת שגורשה עם משפחתה וכל המעפילים לאחר מכן חזרה לגרמניה כעונש על שלא היו מוכנים לרדת בשום מדינה באירופה אלא בארץ ישראל שהייתה קולוניה בריטית דאז. בגיל שנה, עלתה מחדש לארץ עם משפחתה, וביחד התיישבו בכפר אונו שהפכה לקריה המוכרת לנו כיום".   
 
כשהייתי בת חמש, נולדה אחותי  שפרה. הייתה לי ילדות נהדרת בכפר אונו. כמעט כל התושבים בכפר הקטן היו ניצולי שואה שראו בחינוך דור ההמשך מטרה נשגבת וחשובה ביותר. הקהילה הייתה מאוד מגובשת וחיי התרבות היו תוססים. למדתי בבית הספר היסודי "ניר", היחידי בכפר בו למדו כל ילדי הכפר כולל ילדים מהסביבה.  הלימודים בבית הספר כללו הרבה מאוד טיולים בטבע, ודגש על גיאוגרפיה, היסטוריה וביולוגיה.
 
כל החגים נחגגו בבית הספר ע"י בית הספר לקהילה כולה, ומכאן נובעת אהבתי לטבע ולסביבה. כבר בילדותי בלטתי בכישורים הקשורים להדרכה, חינוך ופדגוגיה, ופעמים  רבות החלפתי את המורים ולימדתי את הילדים בכיתות הנמוכות.  הייתי פעילה בתנועת הנוער "הנוער העובד" ואף הדרכתי. בנוסף, הצטיינתי בקפיצה לרוחק ולגובה, ובאתלטיקה בכלל. השתתפתי בלהקת מחול ובחוג דרמה שכלל הופעות בכל הטקסים והחגיגות בכפר. שנים רבות, בכל טקס לקראת יום העצמאות, קראתי את שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", ועד היום זוכרת אותו בעל פה. מחנך כיתתי שחינך אותי חמש שנים (הוא ממש היה מורה לחיים!!) ניבא שאהיה קריינית ואכן השתתפתי כקריינית ב"פינת הילד" בעודי נערה צעירה.אבל, אהבתי לטבע והרצון תמיד להוביל בחברה וללמד הביאו אותי בסופו של דבר לחינוך ילדי ישראל. 
 
בצבא, שירתתי במדור הפסיכוטכני, שם הכרתי את חברי לחיים ובעלי שמעון. הצבא חשף אותי לעולם הפסיכולוגיה, ובתום שירותי התלבטתי מאוד בין לימודי הפסיכולוגיה, לבין אהבת הנעורים מאז ומתמיד, לימודי ביולוגיה. בסופו של דבר, ניצחה אהבת הנעורים, למדתי ביולוגיה והתמחיתי בזואולוגיה וביוכימיה ובתום לימודי, התחלתי  ללמד ביולוגיה.
 
בתקופה זו,  התרחשו רגעים מאושרים רבים בחיי כשנולדו ילדי: דידי (דוד), מיכל ועידית.  בבית הספר התקדמתי מהר מאד בתפקידים: מחנכת ומרכזת מקצוע, מדריכה ארצית, ובגיל 32 מוניתי למנהלת בית הספר. במקביל למדתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למינהל עסקים, והתמחיתי ב"התנהגות ארגונית" , מה שתרם לי רבות בכל תפקידי הניהול בהמשך. לאחר 14 שנים בניהול בית הספר, שזכה גם בפרס חינוך, מוניתי למנהלת אגף החינוך ביישוב, למפקחת בחינוך העל יסודי במחוז תל אביב. ולבסוף עברתי למטה משרד החינוך בירושלים, כמנהלת האגף לחינוך העל יסודי.
 
בחודש מאי 2013, פרשתי לגמלאות. למרות שאני מוגדרת כפנסיונרית, אני ממשיכה לתרום מזמני למערכת החינוך. 
 
לסיכום:
במשך כל שנות ילדותי גדלתי בצל הסיפורים הקשורים ללידתי ולעליה המיוחדת לארץ. חשיבות המדינה לעם היהודי היוותה מוקד בחינוכי הפרטי ובחינוך תלמידי הרבים במשך השנים.
האנייה "אקסודוס" מתקשרת אצל האנשים עם מאבקים על זכותם לעלות ארצה, ועם סיפורים של סבל וגבורה. בשבילי, היא פשוט הייתה ההתחלה. כל שנות עבודתי הקפדתי בתקופה שבין יום השואה ליום העצמאות לספר על אניית המעפילים "אקסודוס" ועל הכמיהה לחיות בארץ.
     
בשנת ה-40 למדינה, שהוכרזה כ"שנת ההעפלה" , הוזמנתי כנציגת הילדים שנולדו על "אקסודוס" ואניות הגירוש, לנאום בכנס העולמי של "בני ברית" בבולטימור, שם נרכשה האנייה שהפכה לימים אניית המעפילים "אקסדוס". זה היה גם ערב יום הולדתי ה-40. הערב היה מרגש במיוחד, בו פגשתיאת מי שרכש את האנייה, את מי שצילמה ותיעדה את האירועים בנמל חיפה, את הסופר ליאון יוריס שכתב את הרומן המופרסם "אקסודוס", שעל פיו בוים הסרט "אקוסדוס" שביים אוטו פרמינגר. כמו כן פגשתי את אחד מאנשי הסגל של הספינה, ואת רב החובל אייק (יצחק אהרנוביץ'). בכנס נשאתי נאום בו ניסיתי להבהיר עד כמה מדינת ישראל חשובה לעם היהודי.  
 
  " עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון)   

 
 
תשע"ו, 2016

מילון

אקסודוס
אונית מעפילים- יציאת אירופה 1947

גדעונים
קבוצה מאנשי "ארגון ההגנה"

האונייה "runnymede park""
אחת מאונית הגירוש הבריטיות בה נשלחו חלק ממעפילי אקסודוס חזרה לגרמניה

אייק
יצחק אהרנוביץ' - רב החובל של האניה אקסודוס

ליאון יוריס
הסופר שכתב את הרומן "אקסודוס"

ציטוטים

”"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון) “