מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לוי פורץ דרך בעין גדי

סיפור הקמתו של בית ספר שדה הראשון בארץ - בית ספר שדה עין גדי.

לוי יהב, פורץ דרך בטיולים, עין גדי 1960

שקט, חושך, השעה 04:00 לפנות בוקר, נשמעת "שאגה" של צבוע מרחוק. הילדים שבהדרכתי יושבים בשקט על סלעים על גבעת תל גורן, העיר העתיקה של עין גדי, מקשיבים. 04:30 נשמעת קריאת קורא, בולבול התעורר, הנוף מתבהר, כבר רואים את צלליות ההרים הגבוהים ממערב של מצפה עין גדי. 05:00 מתחיל להתבהר, קרני הזריחה הראשונות מהמזרח מעל הרי מואב עושות שביל זהב על פני ים המלח, ואנחנו ממשיכים לטייל לנחל ערוגות.

זו תחילתה של ההדרכה שלי בעין גדי

מהדרכה בעין גדי ובמדבר יהודה של קבוצות תלמידים ומבוגרים התפתח הרעיון אצלנו, במסגרת החברה להגנת הטבע, של ללמוד בטבע, תוך שהייה של כמה ימים בנוף. הנוף הינו ספר פתוח לכל מה שמתרחש בו. רק צריך לדעת איך לקרוא אותו. מכאן התפתח הרעיון של בית ספר שדה עין גדי שהינו בית ספר השדה הראשון בארץ.

מאז ילדותי נמשכתי לשדות ולפרחים, להרים ולנחלים. זה בא לידי ביטוי בשירים, בטיולים, בחינוך ובהוראה שהעברתי לילדי הקיבוץ, ובהמשך להכשרת מורים ומדריכים. חינכתי לפי העקרונות:

1. לחיות בסביבה הטבעית – בנוף הפתוח ללא מעורבות של מרבית מעשי ידי האדם.

2. ללמוד על הסביבה, החי והצומח, הנוף והתשתית, ומעורבות האדם בעבר ובהווה, ולהיות מעורב ולחנך למען הסביבה, לשימור ולמחקר מדעי.

3. אין כמו המדבר ונאת המדבר כדי להמחיש את רעיון החינוך הסביבתי .

בראשית כך היה  (כתבה שכתבתי לעיתון "נחליאלי" של בית ספר שדה עין גדי בתאריך 25/02/2014)

"הגעתי לאכסניה בעין גדי בשנת 1960, מקיבוץ עין שמר כ- 3 חודשים לפני המשפחה, כדי ללמוד את האזור ולהכשיר את הדירה למשפחה. מצאתי יישוב עזוב בלב נאת עין גדי, לאחר שהקיבוץ עזב ועלה לגבעה, מעל נחל ערוגות.

בראשית עוד לא היה בית ספר שדה, אני התקבלתי כמדריך אזורי במדבר יהודה. יוסי פלדמן ניהל את האכסניה והיו בה עוד 7 אנשים, לשמירה ואחזקה. כאשר המשפחה הצטרפה אלי, היינו המשפחה הראשונה והיחידה במקום: אנוכי, מרים אשתי, ודפנה בת השנה וחצי. הדירה שגרנו בה (שני חדרים מחוברים ללא שירותים, מקלחת ומטבחון) שימשה בעבר כבית הילדים של הקיבוץ. בית השימוש באכסניה היה בול קליעה בחוץ, והמקלחת הייתה ציבורית, עשויה מפח. מאוחר יותר החלטתי לבנות מקלחת בתוך הדירה. בשנים הראשונות הופעל גנראטור למספר שעות כדי לספק חשמל לאכסניה והפסקות חשמל היו עניין שבשגרה. בבית שלנו הסתובבו, על לוחות התקרה, חולדות ענקיות שלעיתים היו יורדות עלינו למיטה בלילה.

בתקופה זו כל אחד עשה את כל העבודות, ואני הייתי גם מדריך מדעי, גם חוקר וגם עובד האכסניה והשמורה. מרים אשתי ניהלה את המטבח וחדר האוכל, עוד מתקופת החפירות בתל גורן על ידי פרופסור מזר בשנת 1961. כדי  להגיע  מעין שמר לעין גדי נסענו במשאית, בדרך לא סלולה במשך יום שלם. אוטובוס היה מגיע לאכסניה פעם בשבוע ביום שישי וחוזר ביום ראשון. הכביש בין סדום לעין גדי נפתח רק באוקטובר 1962, בדיוק כשמרים חזרה מהלידה עם סלעית, בתנו השנייה. גרנו בסביבה טבעית, מרחוק מעל הנג'אר (מצפה עין גדי) היינו רואים יעלים. באזור היו הרבה דורבנים, ארנבות, שפנים, צבאים, צבועים ועוד. כאילו שזה לא הספיק, הבאנו איתנו זוג טווסים צעירים, כמתנה ממשק הילדים שאני טיפלתי והייתי אחראי עליו בקיבוץ עין שמר.

את דפנה, שהייתה ילדה יחידה במקום, היינו לוקחים לגן בקיבוץ למספר שעות, לפעמים ברגל, או על חמור, ויותר מאוחר בעגלה עם סוס. באחת השבתות הגיעה משפחה עם ילד, דפנה  שלנו בת השנתיים צעקה תראו "הנה ילד"! בחורף כשהיה שיטפון בנחל ערוגות, הלכנו לקיבוץ "ברכיבה" – התקדמות בישיבה על צינור המים שהיה מעל הנחל (עם דפנה). לפעמים היינו מנותקים כמה ימים.

התלבטנו אם אפשר להביא עוד ילדים, ולבסוף החלטנו שהתנאים לא ישברו אותנו: ב-אוגוסט 1962, כחודש לפני לידתה של הבת השנייה שלנו, סלעית, מרים טסה ב"פייפר" (מטוס קטן), משדה תעופה מאולתר בעין גדי לבאר שבע, ומשם באוטובוס לבית הוריה בירושלים, כדי  לחכות ללידה. זה היה "הסידור" עם נשים שעומדות ללדת באותה התקופה מעין גדי.

ילדי עין גדי בפתיחת הכביש לסדום – 1962

ילדי עין גדי בפתיחת הכביש לסדום - 1962

בעין גדי, התחלתי לעבוד באכסניה, בארגון שבילים וניקיון השמורה (זה עוד לפני הקמת רשות שמורות הטבע), באחזקת האכסניה, בהכנת בית המשפחה, ובהדרכת קבוצות תלמידים וטיולי מבוגרים. לפעמים טיולי מדבר של כמה ימים עם לינה בשטח .

כשהגיעו מרים ודפנה ונכנסו לבית, זה היה שינוי מהפכני בחיינו, מבית ילדים בקיבוץ לבית משפחתי. לדפנה היה המעבר קשה מאוד, היא בכתה הרבה בעיקר לקראת השינה בלילה. לנו הייתה התרגשות נפלאה, פתאום הרגשנו משפחה: להלביש, לרחוץ, להשכיב, להאכיל. זה היה נהדר, אבל קשה. בעיקר בגלל ששנינו עבדנו. חברי הצוות עזרו לנו מאוד ובאהבה, ואחר כך גם גרעין יעלים. כשדפנה הייתה בוכה, היינו מנדנדים את המיטה שלה, לפעמים קשרתי חבל מהמיטה של דפנה לרגל שלי, על מנת לא לקום בלילה ולנדנד. ביום היא הייתה מתרוצצת בחוץ על האבנים. ביקשנו מהקיבוץ להביא את דפנה לגן, הם הסכימו, בהתחלה רק לכמה שעות עד הצהרים ולכן היינו לוקחים אותה בבוקר ומחזירים בצהריים.

בשנה הראשונה לא היו עוד משפחות עם ילדים באכסניה, אחרי שנה הצטרפו תמי ובני אנגל עם שני ילדיהם, שחר ורון.

יום הולדת 3 לדפנה, עם אברהם ופרומה – ההורים של לוי מעין שמר, ורון ושחר ילדי האכסניה – 1963

יום הולדת 3 לדפנה, עם אברהם ופרומה - ההורים של לוי מעין שמר, ורון ושחר ילדי האכסניה - 1963

"בראשית" – יום הדרכה שלי משנת 1962

שקט, חושך, יושבים ליד תל גורן, כיתה ביולוגית מתיכון מקיף א' מבאר שבע. יום אחד משבוע הדרכה של הכיתה.

04:10 – חושך סביב, עדיין לא רואים צלליות של הנוף, נשמעים קולות הלילה: ניסור של צרצרים, יללת צבוע, קריאות קול של כוס מרחוק. אני מסביר בשקט את תופעות המעבר בין הלילה והיום ביחס לשינויים בסביבה.

04:20 – המעבר בין הלילה והיום, שקט גמור, כבר לא שומעים קולות של פעילי הלילה, ועדין לא התעוררו פעילי היום.

04:30 – מתחיל להתבהר הנוף, מקרוב רואים צלליות של הנג'אר הוא מצפה עין גדי, נחל ערוגות, צלליות של העצים בסביבה, התמרים והשיזף הגדול.

04:40 – מתחיל להתבהר, קולות ראשונים של פעילי היום, עדיין לא רואים תנועה. הבולבול מתחיל ראשון להכריז על תחום המחיה שלו, קול של בולבול מרחוק עונה. הבולבול אוכל פירות וחרקים גדולים ולכן מתעורר ראשון.

04:50 – קריאת "טילדי" של שחור זנב, הכרזת טריטוריה, עדיין לא נראית תנועה, כל אחד מתעורר ומכריז על מרחב תחום המחיה שלו, ורק יותר מאוחר יוצא לפעילות של חיפוש מזון בהתאם למה שהוא רואה. אוכלי החרקים הקטנים מתחילים מאוחר יותר לקראת הזריחה .

05:00 – קריאות ראשונות של הקורא, ומצטרפים אליו מרחוק קריאות נוספות. הקורא הזכר עומד על סלע גבוה  וקורא  בקול. הכל מתעורר בבת אחת, אור שלפני הזריחה, כבר רואים צבעים של הסלעים והעצים.

05:15 – זריחה. משק כנפי היונים שיוצאים בלהקות לשדות. הטריסטרמיות עפות מהמצוקים לשטח הכרם ולעצי הערף והסלבדורה.

05:30 – אנחנו מתחילים ללכת לנחל ערוגות: אמת המים העתיקה בכניסה לנחל ערוגות, המים הזורמים וצמחיית הנחל, תחנת הסבר ליד הצפצפות, קיני הנמלה האורגת. הילדים הולכים בשקט, מדי פעם שואלים. מרחוק רואים יעלים, על הסלבדורה מתרוצצים שפני סלע.

07:30 – מתיישבים ליד הברכה והמפל לארוחת בוקר: ירקות וצנצנת זכוכית של אשל .

פתאום אני שומע קול מוזר, אני צועק לכולם לא לזוז, לא להזיז את הידיים, בין הילדים מזדחל נחש אפעה גדול. אני מבקש בשקט בלי בהלה לזוז קצת ולהתיישב במעגל במרחק מסביב הנחש. אני מצביע על הנחש ומסביר את הסכנה שבתנועה. האפעה לא פוגע באנשים אם הוא לא מאוים. האפעה אוכל עכברים. הילדים מאוד מתרגשים. אני תופס את הנחש במלקחיים מיוחדות שתמיד בתרמילי, ומכניס אותו  לשקית בד, להעברה לאוניברסיטה.

אנחנו מגיעים עד ברכת המים האחרונה בנחל. לידה יש שלט "גבול לפניך". אנחנו הולכים בשקט עד המעיין של נחל ערוגות. מעליו המפל היבש הגדול של מצוק ההעתקים. אני נזכר שבבית שלנו בעין גדי כשמרים אשתי רצתה להושיב את ביתנו סלעית הקטנה על הסיר, סביבו היה נחש אפעה. כך חיינו בעין גדי בין חולדות על הגג, נחשים על האדמה והרצפה, ללא שירותים בבית, אבל חיים בעלי תוכן ועניין. אחר הצהרים, יצאנו שוב, לסיור שקיעה למעיין עין גדי, למקדש הכלקוליתי ולמערת דודים.

לפנות ערב ישבנו על סלע "החלון", במעלה מסלול החקלאות העתיקה, מעל מעיין שולמית, להתרשמות מהשקיעה, להכרת סיום פעילות היום של בעלי החיים והתחלת פעילות של פעילי הלילה. בתצפית נוף השקיעה, נאת עין גדי ומניפות הנחלים ערוגות ודוד. תצפית על ים המלח המאדים במזרח מהרי מואב, קולות אחרונים של בעלי החיים פעילי היום, הקורא קורא, הטריסטרמיות עפות ללינה במצוקי הנחלים, והדרורים מתאספות לעצי לינת לילה.

בערב, הרצאה שלי על נחשים, בחדר האוספים שהיה בצריף לרגלי גבעת האכסניה. במהלך ההרצאה שומעים קול מרמקול שלידי, קריאות של דפנה, בתנו הבכורה, אני מרגיע אותה באמצעות האינטרקום, שעוד מעט אני חוזר הביתה. ואני מסביר לתלמידים ולמורים שהיו בהרצאתי, שהשארתי את הבנות בבית, מרים לא נמצאת, ולכן אישרה לי החברה להגנת הטבע אינטרקום קווי לקשר שלי עם הבית.

זה יום הדרכה רגיל.

לוי יהב,  רכז ההדרכה  ומדריך קבוצות ביולוגיות

"פואמה פדגוגית של עין גדי"

מאמר בדבר השבוע מס' 35. בתאריך: 30.8.63  בו אני מוזכר. כתב: מרדכי ברקאי, צילום: בוריס כרמי.

"הזמן – שמונה בערב, באחד מימי קיץ לוהטים אלה, המקום – אולם ההרצאות של בית ספר השדה. ביום הוא נקרא מוזיאון, או בלשון ענווה יותר, חדר מוצגי טבע. זה המקום היחיד  שפועל בו קירור – מים, המתקן כולו צנוע למדי וחדש יחסית, פרי עבודת האיסוף השקדנית של לוי יהב. אבל יש בו  לא- מעט, שני ארונות זכוכית  גדושים פוחלצים של כל עופות האזור, מן העורב השחור  הגדול ועד הסיבכי הזעיר. על אצטבות, לאורך הקיר האחורי, סדורות עשרות צנצנות ובהן רוב זוחלי האזור. מחרדונים תמימים ועד הארסיים שבנחשים,  בכמה מן הצנצנות  שוכנים זוחלים חיים, מסעירים קצת, כמו הצפעוני והאפעה או הנחש הקרוי "היפיפה". על מדפים בפינה – דגמי עקבות של כל יונקי האזור, מן הצבועים עד עפרי היעלים. ליד הלוח – ארון קבורה  מן התקופה הישראלית, שנמצא באחת המערות שמעל נחל דוד. בפינה ממול – כלי חרס מחפירות סמוכות. הכל מיוצג כאן: הצומח והחי, הדומם הנצחי והממצא הארכאולוגי. הסמינר- מחזור ניסיוני של בתי ספר תיכוניים מכל חלקי הארץ, נערים ונערות שזופים בכל גווני האדום והחום. אין פלא, משך היום עבדו, אלה הקימו  קטע מגדר רשת שתחצוץ בין מטעי קיבוץ עין גדי לשמורת הטבע. הגדר תמנע פלישת עדר היעלים ממרום הצוקים לחלקות החקלאיות ותגן על חיות הבר, מפני גרוש לא עדין באבנים או ברובי ציד. אחרים שלו ממימיו המלוחים של הים קורות עץ שהושרו שם לצורך חיטוי והביאו אותם לרחבת המדורה שהוכשרה ליד המצבה לשמונה אנשי הפלמ"ח  שנהרגו שם עוד בארבעים ושלוש. מחר יצאו ויבלו יום סיורים שלם בנחל ערוגות. ההרצאה הייתה הכנה לכך. לוי הוא המרצה. טיפוס לא רגיל של מורה: לבוש גופיה בלבד, לרגליו  סנדלים, שערו ראוי מזה שבועות לתספורת. אבל איזה כוח ריתוק, איזו תרבות דיבור, איזה כושר המחשה על בתי הגידול של החי והצומח בפינה אפריקאית זו של נאת עין גדי. קולו שקט, הוא מספר, צעירים שבאו לאולם די עייפים מתוך משמעת בלבד, פוקחים עיניהם וכורים אזניהם, על בהונות רגליהם קמים הם ממקומותיהם, חומקים אל ספסלים קדמיים יותר, "רוצים לראות  מה אומר לוי"."

1963-%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%94-%d7%a4%d7%93%d7%92%d7%95%d7%92%d7%99%d7%aa

סיפור עקיצת העקרב

בערב 1964 בקיץ, יום שישי כל הקיבוץ יושב בקבלת שבת. מרים ודפנה הלכו לאכול ארוחת ערב. דפנה ירדה יחפה על מדרגות חדר האוכל של הקיבוץ. שיחקה "תופסת" עם הילדים שסיימו לאכול ודרכה, בלי לראות, על עקרב צהוב שעקץ אותה בבוהן הרגל. דפנה פרצה בבכי ורצה לחדר האוכל, והיא בוכה מכאבים. מיד מרים הזעיקה את החובשת יונקי  שאמרה להסיע אותה דחוף לבית החולים סורוקה בבאר שבע. לקחו אותם עם מרים, באמבולנס של הקיבוץ. דפנה הגיעה מחוסרת הכרה. הכניסו אותה מיד לטיפול, עירוי דם ותרופות. לא היה נסיוב מיוחד והרופאים התייעצו עם מומחים מכל הארץ. מסתבר שרעל העקרב הגיע מהר ללב, ואכן היו פרפורים בלב. מרים התקשרה אלי לאכסניה, אני נתתי בדיוק הרצאה  ולא חשבתי שזה רציני. הם נסעו בלעדי ואני הגעתי לבית החולים רק למחרת. כשראיתי את דפנה מחוברת לכל הצינורות להנשמה ועירוי דם, התעלפתי לרגע.

מנהלת המחלקה הזמינה אותנו לשיחה ואמרה שנהיה מוכנים, כי לא בטוח שהיא תצא מזה. נתנו לנו חדר לשינה בבית החולים ונשארנו שם שבוע ימים. אחרי כמה ימים המצב השתפר, ודפנה יצאה מכלל סכנה. במשך עוד כמה שנים דפנה עברה בדיקות וביקורת. בסופו של דבר, הכל הסתדר והיא הבריאה לחלוטין.

מרים ודפנה במצפה נחל ערוגות מעל המפל היבש , 1967 , מבט לעין גדי וים המלח .
מרים ודפנה במצפה נחל ערוגות מעל המפל היבש , 1967 , מבט לעין גדי וים המלח .

מרים, אשתי  

מרים יצאה לשנתיים לימודים במדרשה לחינוך גופני בבאר שבע בניהולה של ד"ר אלי פרידמן, היא נכנסה למחזור השלישי. מרים מספרת: "הלימודים היו קשים, חסרה לי השכלה יסודית, בעיקר הלימודים העיוניים, בספורט ובעבודה המעשית הייתי טובה מאוד. נשארתי בבאר שבע בדירות שכורות לכל השבוע, ביום שלישי הייתי חוזרת הביתה לעין גדי, וכן ביום שישי. הייתי יוצאת בכל פעם בארבע בבוקר עם עמוס ראש המועצה, או עם הגזבר. לפעמים הייתי מאחרת  ללימודים. פעם איחרתי לשיעור בביולוגיה של המורה זימרה, הוא לא רצה לקבל אותי לכיתה, למרות שאמרתי לו  שיצאתי בארבע בבוקר. רק לאחר שאמרתי שאני אשתו של לוי יהב, הוא הסכים לקבל אותי, ומאז עזר לי בכל. הייתי התלמידה הבוגרת מכל הכיתה, כולם היו לפני או אחרי הצבא, רווקים אחרי תיכון מסודר, ואני כבר אם לשני ילדים. בניהול המטבח והבישול החליפה אותי מזל צברי."

במשך השנתיים האלו שמרים למדה, טיפלתי בבנות, לא הפסקתי להדריך, לעבוד, להרצות ולחקור. העברתי השתלמויות מורים בבאר שבע במכון הביולוגי בניהולו של יהושע זימרה. כשהייתי יוצא מוקדם בבוקר היו חברי הגרעין עוזרים ומטפלים בבנות ודואגים שייסעו בבוקר לקיבוץ לגן של סלעית ולכיתה א' של דפנה.

בין יתר העבודות  שלי, גם עסקתי במחקר, בעין גדי… אך את הסיפור על כך אשאיר לנכד אחר…

לוי, מרים ודפנה ליד הבית שלנו – 1962

לוי, מרים ודפנה ליד הבית שלנו - 1962

 

לוי, מרים ודפנה ליד הבית שלנו – 2007

לוי, מרים ודפנה ליד הבית שלנו - 2007

סבא לוי, סבתא מרים והנכד גל

מצגת סיפור חיי, שהוצגה בכנס ארצי "פורצי דרך", תשע"ז:

הזוית האישית

לוי יהב ומרים משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי כבר שלוש שנים ברציפות עם נכדיהם:

קישור לסיפורים שהעלו לוי יהב ומרים עם נכדיהם בתכנית הקשר הרב דורי:

לוי פורץ דרך בעין גדי – עם הנכד גל באואר – 2017

ילדות במלחמת השיחרור – עם הנכד גל באואר – 2016

טיול ילדות –  עם הנכד ים באואר – 2015

הנכד גל באואר: נהניתי מאוד בתוכנית הקשר הרב דורי. היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבא וסבתא שלי ולמדתי עליהם המון. ריגש אותי שלמרות שסבא וסבתא גרו בעין גדי, במקום מבודד, כמעט בלי שכנים, הם בכל זאת הסתדרו ונראה לי שגם חיו באושר. לא ידעתי שסבא היה פורץ דרך ושימח אותי לשמוע כמה הוא משפיע ומשמעותי. פעמיים בשנה כל שבט יהב יוצאים לטיול באחד מבתי הספר שדה בארץ.  אני בטוח שגם אני אמשיך בדרכם של סבא וסבתא ואטייל הרבה עם המשפחה והילדים שלי.

מילון

סלבדורה
סלבדורה היא עץ נמוך (עד 5 מ'), ירוק-עד, קירח, של נאות-מדבר. סלבדורה גדלה ליד מעיינות ובואדיות במדבר חם במיוחד. היא נפוצה בארץ לאורך דרום בקע הירדן, בעיקר בחופי ים המלח.

ציטוטים

”חיינו בעין גדי בין חולדות, נחשים, ללא שירותים בבית, אבל חיים בעלי תוכן ועניין.“