מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כתבתי ספר "הסיפורים של סבתא ניצה".

71309835857e2936a3964b8.23795004.jpg 93627270957e293698f1f84.54840552.jpg
הטלוויזיה הראשונה בשכונה הייתה אצלנו.

הסיפור של הוריי, מרים ושלום שמעון כהן, כך זה התחיל …. אבי מלוב והוא בן- דודה של אמי, נסע לטוניסיה
להתחתן עם דודתי. דודתי הייתה בררנית ולא הסכימה להצעת הנישואין. לאחר ישיבת משפחה הוחלט שיתחתן
עם אמי. הוריי היו ציונים ומאחר ורצו לעלות לארץ, היו חייבים להתחתן. הדרך לארץ עברה דרך צרפת, שם חיו
זמן מה , עד שהגיעה הספינה שהביאה אותם,  לאחר מסע ארוך ומייגע, אל חופי ישראל.                               כשהגיעו העבירו אותם לבית עולים בפרדס- חנה. המשפחה התפצלה לכל הארץ, מהדרום עד הצפון. הצפיפות  הייתה רבה, באוהל אחד גרו כמה משפחות. כל משפחה דיברה בשפה אחרת. אמי קלטה שפות במהירות
ויצרה קשר עם אנשים רבים. עד היום דוברת אמי ערבית- צרפתית- אנגלית- גרמנית- איטלקית- אידיש.              
 
בשנת 1949 נולדתי. בת ראשונה למשפחה בת 6 ילדים. לאחר כמה חודשים ירד שלג כבד בגובה מטר ויותר.
החיים באוהל היו קשים. לגדל ילדה קטנה הייתה משימה גדולה. הוריי שבאו מצפון אפריקה לא היו רגילים לקור
העז ששר באותה תקופה. לא הייתה עבודה, לא היה כסף, לא היה כלום. העולים קבלו תלושי אוכל לפי מספר
בני משפחה. אם באו אורחים הייתה בעיה. לאחר זמן פתחו חדר אוכל. כל אחד בא עם סירים לקחת אוכל לאוהל.
לא הייתה קנאה והייתה עזרה אחד לשני.    
                                                                                     
אבא שלי חיפש עבודה. הפרדסים מסביב לבית העולים נתנו לו עבודה בריסוס. אבי היה מאוד רגיש ולבן .
הוא חזר כל יום שרוף בעוד ואדום כמו עגבנייה. זו העבודה היחידה שהייתה.                                                           לאחר תקופה הפך לנוטר (שומר) היו לו מדים מיוחדים וירוקים. את זה אני זוכרת. המדים היו מגרדים מאוד ועבים.
גם זה עבר לאחר תקופה, ואז קיבל את עבודתו עד יום מותו. שוטר במשטרת ישראל. אני זוכרת את המארבים בלילות. הרבה מסתננים עברו מירדן לישראל. אבי תפס הרבה וקיבל תעודת הוקרה. לאחר תקופה אבי נעשה
קצין חוקר, מפקד תחנות שונות גם בטול- כרם.   
 
לאחר תקופה אחי נולד, עברנו לבית מבלוקים. בית אמיתי, בו גרה אמי עד היום.                                         כשהגענו, לא היו כבישים בשכונה שלנו, לא בתי ספר ,רק חול וחול. חול ים שנכנס לנעליים. חנויות רק במושבה.
שם למדתי בכיתות א-ב. לאחר זמן בנו את בית- ספר מרחבים, בו הצוות החינוכי נתן את הלב והנשמה.        
 
בינתיים נולדו אחותי עליזה ושנה אחרי אחותי תמר. הבית היה זקוק להרחבה. הוספנו חדר ומטבח.            
השנים חלפו, שהגענו לגיל שחוגגים בת- מצווה. לי לא חגגו  כי פעם לאף אחת לא חגגו. בקושי חגגו  לבנים.  
חגגו ימי הולדת  בבית, בחצר. סבתא שלי אפתה עוגה עם קרם כחול ממרגרינה. הכי טעים והכי נחשק.
הילדים טרפו אותה. מתנות לא הביאו, לאנשים לא היה כסף וזה לא היה מקובל. המסיבות השוות ביותר היו
אצלנו בבית. כיבוד בקושי. בייגלה וגזוז וזהו.  אבל הרבה ריקודים ושירים. אמא שלי למדה מהאמריקאים
ריקודים ושירים שהלהיבו את החברים שלי.
סיפרתי שאמי ידעה שפות רבות והכל ללא השכלה. בגיל 9 שלחו אותה לעבוד.השכנה שלנו מרומניה,
הייתה קונה עיתונים בצרפתית, לאחר קריאתם, הייתה מעבירה אותם לאמי. אימי הייתה ידועה במאכלים שלה,
בעוגות, בעוגיות, כל הבית היה מתמלא בריחות ובעיקר של ריבת החבושים שלה. אימי, שעבדה קשה, גידלה
אותנו, 6 ילדים, במצב רוח מרומם, תמיד שמח, תמיד שירה, תמיד ריקודים.                                                    
 
אימא שלי הייתה מאוהבת בדוד בן- גוריון, כל פעם שהגיע, הייתה מגישה לו את הפרחים. באחת הפעמים,
ביקשה את הצלם שיצלם אותה עם בן- גוריון, הצלם לא הסכים ואמי התעצבנה. בפעם אחרת שפגשה את
בן- גוריון סיפרה לו את הסיפור. בן- גוריון כעס על הצלם וביקש לצלם את אימא שלי.           
 
בינתיים סללו כביש, בנו בתי- ספר, חנויות נפתחו ונסגרו לסירוגין. פרדס- חנה הפכה למשהו יותר ממשי.
כמו שפרדס- חנה התפתחה, גם משפחתנו .שתי אחיות נולדו.
 
בצבא שירתתי  בחיל קשר. הגעתי לתל- אביב מפרדס- חנה. את בעלי (גורי) הכרתי כשעבר ממושב שפיר
לפרדס- חנה. גורי עלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 9. נולד בהונגריה ויש לו אחות מרים.                              
 
אחריי נישואיי אבי חלה, אבל הספיק לראות 2 מילדיי. אני חייבת להזכיר את הכישרון הרב של אבי בציור,
כתיבה וההקפדה לפרטים.
טלפון – למי היה טלפון ? לנו!!! בשכונה שלנו רק לאבא שלי היה טלפון בזק. מאחר והיה שוטר, היו צריכים
להודיע לו כל מיני הודעות. כך שהטלפון שלנו היה גם טלפון ציבורי לכל השכונה. פעם היינו צריכים לחכות כמעט
שנה לטלפון. הטלפון היה יקר והשתמשו בו רק במקרים מיוחדים.                                                                           מכונית – למי הייתה מכונית ? לנו!!! אבא שלי קיבל ניידת משטרה. כל פעם כשהיה לוקח אותנו סיבוב רמז
(שכונה ) היו מאוד מאושרים. כל הילדים היו מסתכלים עלינו.
מה עם רדיו ? לא פחות חשוב. הרדיו היה מרכז חיינו. לא הייתה טלוויזיה.   טלוויזיה – למי הייתה טלוויזיה? לנו!!! הטלוויזיה הראשונה בשכונה הייתה אצלנו.        
 
בימי שישי אמי הייתה מבשלת קוסקוס. היה טקס  חוזר, אמי שמה את קוסקוס, המרק והקציצות. את הכל
שמה בקערת אלומיניום גדולה. לכל ילד נתנה כף ויצאנו החוצה לדשא. ילדי השכנים הצטרפו מידי פעם. ההורים
היו מאושרים מזה שילדיהם אכלו.            
  
כיום אני בפנסיה, עובדת פעמיים בשבוע במתנ"ס בית- אליעזר עם ילדים עם צרכים מיוחדים וכן  מתנדבת
במרכז הגריאטרי עם האקורדיונייסט, חנניה דן. כל שבת שנייה שני ועידו מתארחים אצלנו בבית. כשהם מגיעים,
אנחנו אופים או עושים פעילות.
אפילו הספקתי להוציא ספר "הסיפורים של סבתא ניצה".

מילון

נוטר
נוטרות היא כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי .

ציטוטים

”הטלפון היה יקר והשתמשו בו רק במקרים מיוחדים.“

”לא היו כבישים בשכונה שלנו, לא בתי ספר, רק חול וחול.“