מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כיסופים לציון והעליה לארץ

חיים בישראל הקטנה

עליתי לישראל  מעיראק בגיל 16, בתאריך 2 במרץ 1951. אתמול מלאו לי 66 ושש שנים בישראל. גדלתי למשפחה ציונית ששאפה לחיות בארץ ישראל. שני אחים שלי עלו לארץ אחד בגיל 16 והשני בגיל 13. הם היו בקיבוצים וגם בבתי ספר חקלאיים. אחי למד חקלאות ואחר כך עבר הכשרה להיות חבר קיבוץ והצטרף לפלמ"ח ואחר כך היה חבר קיבוץ באחד מאחד עשר הקיבוצים שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור של 1946 כדי ליצור נוכחות של יהודים במקום.

יתר בני המשפחה המשיכו לחיות בעיראק בגלל שלא יכלו לעלות לארץ ישראל בגלל מלחמת העולם השנייה ובגלל שהבריטים שלטו בארץ ולא איפשרו ליהודים להגר אליה. בעיראק אחרי הקמת מדינת ישראל בעיקר התחילו היהודים לסבול מרדיפות. הם סולקו ממקומות העבודה ופגעו בפרנסתם ולא איפשרו לצעירים להכנס לבתי ספר גבוהים, הכניסו אותם לבתי סוהר בעלילות שונות. אחרי קום מדינת ישראל הנגיסות התעצמו וחלק התחילו לברוח באופן בלתי חוקי מהמדינה. גם אני רציתי לברוח והתחלתי לעבוד אחרי הלימודים כדי לחסוך כסף. עבדתי בתור שליח בחברת התרופות וגם בתור מוכר בחופשת הקיץ. אחרי הרבה מאמצים חסכתי את הסכום שהייתי צריך בשביל לברוח באותו זמן ממשלת עיראק חוקקה חוק שהיהודים יכולים לצאת מעיראק עם הם מבתרים על הרכוש ועל האזרחות. ואני מיד נשרמתי לזה וחיקיתי לעלייה.

הייתי בכיתה אחת לפני אחרונה בתיכון והייתי תלמיד מצטיין. העלייה לארץ הייתה במטוס וזה היה דבר מאוד מרגש. יום לפני נסיעתי השכנים המוסלמים שלנו פרצו לביתנו וגנבו את המזוודה שלי שהיו בה דברים חשובים לנסיעה. בבואי לארץ נלקחתי למחנה עולים ליד חיפה שקראו לו שער העלייה בשעה 3 בבוקר וקיבלתי מיטה, מזרון וסדין וקמתי בבוקר ולראשונה בחיים שלי ראיתי ים. מאוד התפעלתי. הייתי לבוש בחליפה מפוארת עם קובע לבד. אחר כך התחלתי לחפש את האחים שלי שבאו מישראל 10 שנים קודם. אחרי המפגש המרגש הוחלט שאסע לקיבוץ לחברת נוער. כשחזרתי אחרי כמה שעות מצאתי שכל מה שהיה לי נגנב. גנבו לי את הסדין, את השמיכה, את כלי האוכל. ועד היום רשום לי בתעודת העולה רשום לי שיעקב זמיר לא החזיר לסוכנות את המזרון, סדין, כף וספל.

בקיבוץ בגליל העליון היינו בחברת נוער. עבדנו מספר שעות ביום ולמדנו אחרי הצהריים. הייתי צריך להתרגל לעבודה בסיכול אבנים ובמחצבה. למדנו עברית משירים עבריים ופוליטיקה. בעבודות היו גם עבודות במשק בתור חצרן. הייתה מקלחת מפח ששימש מיקלחת לבנים ולבנות עם מחצה באמצע. מי שעבד בחצר דאג לעשות חור במחצה כדי שנוכל להציץ למקלחות של הבנות. הבנות, כשבאו למקלחת, חיפשו את החורים כדי לסתום אותם עם סבון. אבל הנערים עשו כל יום עוד חורים. גם טיילנו בישראל וגם למדנו לעבוד עבודת כפיים.

אחרי 3 חודשים עזבתי את הקיבוץ והלכתי לגור בקריית חיים בצריף באמצע השדה באמצע של שום מקום. לא היה בצריף מים או חשמל והיה פחד לגור בו. לא הייתה עבודה. אחרי זמן מצאתי עבודה בתור פועל קרנטינה. שזה מחנה הסגר של פרות ופרדות שהובאו לארץ מחו"ל. הייתי צריך לתת אוכל לחיות ולסלק את הזבל שלהם. גם לפרוק חבילות חציר ממשאיות. העבודה הייתה קשה אבל לא הייתה אחרת. יום אחד בזמן שעבדתי עם הפרות, פרה אחת הרימה את הזנב שלה והטיחה אותו בפרצוף עם כל הקקי. זה גם כאב לי וגם העליב אותי והתחלתי לבכות אחרי שנרגעתי חשבתי על החיים שלי ומה אני הולך לעשות בחיים שלי. האם אשאר בעבודות כאלה? באותו רגע החלתתי שאני אלמד הלאה ואלמד גם באוניברסיטה.

ברגע שהחלתתי את זה כל הקשיים נראו לי יותר קלים, כי תמיד הסתכלתי על המטרה שאני רוצה להשיג. מאז הרבה פעמים לא הייתה עבודה ונאלצתי בבניין, בנמל, בסבלות, בחפירות, בכביש ובגננות בדרך כלל בשכר של ניצול. בין היתר עבדתי בנגריה של הנמל בתור שולייה של נגר שבנה סירות. בתור פועל נמל היו לי זכויות לקבל 1 ק"ג בשר כל חודש. לזה המשפחה מאוד שמחה כי היה קיצוב חמור במזון. המשכתי ללמוד בבית ספר תיכון ערב. בכיתה 7 ו – 8. בהתחלה לא ידעתי דקדוק עברי בכלל וקיבלתי ציון שלילי. אבל הייתי תלמיד שקדן ולמדתי כל יום עד 5 בבוקר. דקדוק בתנ"ך וספרות עברית וכל מיני דברים חדשים. בסוף השנה הייתי בין הראשונים בכיתה והנהלת בית הספר העניקה לי מלגות.

סיימתי את בחינות הבגרות בציונים טובים כי ידעתי כי אצטרך בתעודה טובה כדי להכנס לאוניברסיטה. אחרי זה התגייסתי לצבא, לחיל התותחנים. והשתתפתי במלחמת סיני, באילת ובשרם אל שיח. אחרי הצבא עבדתי בשירות קבע שנתיים כדי לחסוך כסף ללימודים, למחייה ולשכר.

בהיותי סטודנט התקבלתי ללימודי רפואה בירושלים. הלימודים היו קשים ודרשו הרבה מאוד זמן. אבל הייתי צריך גם לעבוד בנוסף לזה כדי להרוויח קצת כסף ולהתקיים. עבדתי בלילות בתור שומר וגם בשבתות ובחגים. לא היה לי כסף חייתי בצמצום ונאלצתי כל הזמן לעבוד תןך כדי לימודים. לפעמים אחרי עבודת לילה הייתי הולך לבית ספר רפואה, יושב בהרצאות ומשתדל לשמור על עירנות. יש לי מחברת מאז אחד הימים בהרצאה שבהתחלה רשמתי בה את ההרצאה בשורות ישרות. ובהמשך השורות הלכו והידרדרו. כמו אבנים שנפלו במדרון. בקשיים רבים, סיימתי את לימודי הרפואה. וקיבלתי תואר ד"ר למדיצינה.

במשך הלימודים פגשתי גם אנשים נחמדים שהשתדלו לעזור לי וגם קיבלתי הלוואות ומלגות במשך השנים מכל מיני קרנות. עם קבלת המשכורת הראשונה כשהייתי רופא התחלתי להחזיר את החובות וההלוואות עד הסכום האחרון. הורי באו לארץ מספר חודשים אחרי. הם היו מבוגרים בשנות ה50 לחייהם. אחי שהיה קיבוצניק ניסה להביא אותם שיחיו בקיבוץ גם אך זה לא צלח והם לא יכלו לחיות בחיי הקיבוץ. אמא שלי סודרה לעבוד במטבח. יום אחד הציעה לבשל להם קובה. אבל הם לא העריכו את הזמן וכשהגיעה זמן ארוחת הצהריים באו הקיבוצים לקיבוץ לאכול. כשבאו החברים לאכול הקובה לא הייתה מוכנה והתחילו לצעוק: "עוד לא אכלנו עוד לא שתינו יבש לנו" הפועלות במטבח הגישו להם את הקובות כשהן בכושי מבושלות. לאימי זה גרם אוגמת נפש גדולה והיא התחילה לבכות. הורי עזבו את המשק והלכו לגור בקריית חיים שם מצאו חדר קטן, נטוש מימי האנגלים ובמאמצים גדולים הפכו אותו לחדר מגורים (בית) עם שירותים בחוץ ולא היה להם מים שם. הם נאלצו לסחוב מים בדלים ממשתלה בקרבת מקום. שטח האדמה שהיית על ידם היה מלא גרוטעות ברזל ופסולת אחרת. בעיקר ידיות של ג'ריקנים מברזל שהשתמש בהם הצבא הבריטי. אני שהצטרפתי לגור באותו חדר חיפשתי בסביבה עבודה שלא נמצאה וברוב הימים הייתי מובטל.

יום אחד אני משותת בסביבה וניסיתי לסלק את הגרוטאות ולהרחיקם מחדר המגורים הזה פתאום נפל מבטי על ברז של מים. פתחתי אותו ולשמחתי הרבה זרמו ממנו מים חיים. בשמחה אדירה קפצתי להודיע להוריי על המציאה המשמחת הזאת. חיינו הוקלו ללא היכר מאותו הרגע. לא הצטרכנו יותר לסחוב דליי מים מהמשתלה במאמץ רב ושמחתינו הייתה גדולה. כך המשכתי לנקות את השטח מהגרוטאות והתחלתי לזרוע מני ירקות באותו שטח. שהעברנו אליו צינורות של מים וממטרות. וככה גידלנו את כל סוגי הפירות שיכלנו להשיג את הזרעים שלהם. עגבניות, מלפפונים, חצילים, קישואים, תפוחי אדמה, סלק, גזר, אפונה, שעוית ועוד. את זמני בו לא עבדתי הקדשתי לטיפול בגינה ולמעשה התוצרת שלה קיימה אותנו. אחר כך  אחי שעבד בקיבוץ ליד חיפה בתור רפתן שכיר הצליח להשיג לנו כמה תרנגולות צעירות והקמנו לול של תרנגולות שבמשך הזמן התילו ביצים אותם צרכנו ואת העודף מכרנו לאנשים בסביבה.

יום אחד עבר על ידנו איש שעבד בחברת המים "מקורות" ושאל איך זה שאנחנו לוקחים מים בלי רשות ולא משלמים עליהם. הגישו נגד אבא תלונה על כך ואחרי זה אישרו לנו להשתמש במים אחרי שהתקינו לנו מד מים.

אבי רוב הזמן לא עבד כי לא הייתה עבודה ובקושי התפרנס. החדרון שבו גרו היה מבודד ומרוחק מקריית חיים. אבא עבד בתור פועל דחק, עבודות יזומות, בכביש בגננות, בבתי קברות, בשתילת דשא, ובעוד מני עבודות שונות ומשונות. ככה עברו השנים על הורי במצוקה נפשית וכלכלית וזה למרות העזרה שקיבלנו מאחיי הגדולים.

שני אחיי הצעירים ממני הוכנסו עם בואם לארץ לקיבוץ חולתה בצפון לחברת הילדים. כל אחד מהם אומץ על ידי משפחה אחרת שדאגה להם מכל הבחינות. הם נשארו בקיבוץ עד אחרי גמר שירותם הצבאי. אחרי כן עזבו את המשק והאח הגדול נשא לירושלים ולמד אמנות בבית ספר בצלאל והשני הצעיר יותר אחרי שסיים את השירות הצבאי שלו השלים את לימודיו התיכוניים ואחר כך נסע לצרפת ללמוד רפואה.

בשירותי הצבאי הארץ לא הייתה שקטה ומסתננים עשו לנו נזקים רבים והרבה פיגועים. ובשנת 1956 ישראל פתחה בלחמת סיני ונכבשו בה שטחים רבים ממצרים. אחרי כן נאלצה ישראל להחזיר את השטחים האלה. אני שירתתי אז בגדוד תותחני שדה ומדי פעם נדדנו ממקום למקום בישראל עם התותחים שלנו כדי להגן על האוכלוסייה שחייה ליד הגבולות ועבדה את אדמתה. הגניבות היו רבות וכמעט כל יום הסתננו ערבים מעבר לגבול מגנבו מכל הבא ליד. במלחמה הגדוד שלי הגיעה עד אילת ועוד יותר דרומה עד שרם אל שייח. נשארתי בצבא 4.5 שנים עד שהתחררתי והלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. אז נשאתי לאישה טובה ונחמדה שהביאה לי 3 ילדים.

אחרי גמר הלימודים עברתי לבית חולים בילינסון בפתח תקווה ושם התמחתי בתחום המיילדות והכירוגיה במשך 6 שנים. תוך כדי תקופה זו פרצה מלחמת ששת הימים ובה שירטתי בתור רופא.  בתחילה גרנו ליד בית החולים אני אשתי ובני הבכור ואחר כך עברנו לדירה שלנו ברמת גן. שם נולדו לי עוד 2 ילדים, בן ובת. שם היינו כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. אחרי זה עברנו לבית גדול יותר בשכונת תל השומר ברמת גן. ושם אנו גרים עד היום הזה. בני הגדול למד רפואה בירושלים והתמחה ברפואת עיניים. הוא הצליח בעבודתו והתקדם במקצועו. יתר שני הבנים למדו משפטים והפכו לעורכי דין מן המניין. כרגע יש לי 9 נכדים יפים ומוצלחים לתפארת. כפי שנאמר בספר משלי "עטרת זקנים בני בנים, תפארת בנים אבותם".

המסכת של השאיפה לעלות לישראל ולהבנות בה ומימושה של שאיפה זו היו כרוכים במאמצים רבים וקשים. למרות זה אנו שמחים שהצלחנו בזה למרות הכל וסוף-סוף אנו חיים במדינה חופשית ועצמאית משלנו. אפשר לסכם במילותיו של המשורר אלכסנדר פן: "אם זה יהיה שנית אל יהיה זה אחרת".

הזוית האישית

תמיד הסתכלתי על המטרה שאני רוצה להשיג.

מילון

מסכת
ספר במשנה.

ציטוטים

”תמיד הסתכלתי על המטרה שאני רוצה להשיג.“