מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ישראל ביתי החדש

unnamed-4 %d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941
עלייה לארץ

ישראל ביתי החדש

המחתרת הציונית במרוקו

יום  בהיר אחד שנת ב- 1964 בהיותי בת 14 הופיעו בבית הוריי שבקזבלנקה שני אנשים זרים ששוחחו עם אבי. התברר ששני האנשים היו מהמחתרת הציונית שסייעו להעלות יהודים לישראל ובניהם נוער יהודי. למחרת מצאתי את עצמי מתלווה לאבי לביקור אצל רופא פסיכולוג. המפגש היה מוזר בשאלות אישיות שלא הבנתי את מטרתן. התברר שהבדיקה הייתה חלק מתהליך  העליה לישראל. הרגשתי טלטלה ברגשות מעורבים, לעזוב את הבית? את החברים? את ההורים? את האחים הקטנים שלי? מה שניחם אותי הוא שאחותי התלוותה לתהליך הזה.

"הבת" של משפחה זרה

לילה אחד הגיעו הסוכנים היהודיים והובילו את אחותי ואותי לשדה תעופה בהנגר מרוחק וחבוי שבו ריכזו את כל האנשים היהודים למטרת טיסה לצרפת. היה חשוך, צפוף ומוזר להימצא בלי ההורים שלי. לא עבר זמן והפרידו אותי מאחותי והצמידו אותנו לשתי משפחות שונות. פתאום הייתי "בת" של משפחה זרה לי.

מחנה "ארנס" במרסיי

לא נפגשתי עם אחותי עד הגעתי למחנה עולים "ארנס" במרסיי שבצרפת. הייתי נערה רגישה וחשתי קשיי הסתגלות למרות שהייתי בחברת נערים ונערות בגילי. המדריכים הצעירים פעלו ברגישות, באכפתיות ובחיבה. במשך השבוע של השהייה במחנה המדריכים ארגנו טיולים, סיורים וערבי הווי בעיר מרסיי, חוויות מדהימות עדיין חקוקות בזיכרוני מהתקופה הזאת.

אניית "סקרמנטו"

הגיע היום שהובילו אותנו לאוניה שתפליג לישראל. עד היום אני לא בנויה להפלגות אך זו הייתה חוויה קשה מיוחדת. האנייה ששמה "סקרמנטו" הייתה אוניה איטלקית אשר עגנה בנפולי. בלווי מדריך ירדנו לחוף וקניתי שעון אצל רוכלים שהציגו מרכולתם על דוכנים. המדריכים הזהירו אותנו מגניבות על ידי המקומיים. אהבתי את ההזדמנות לטייל בעולם אחר, לחוות אווירה אחרת, אפילו לפרק זמן קצר. הרגשתי עצמאית וחופשיה בפעם הראשונה למרות הגעגועים למשפחתי. בהמשך ההפלגה הכרתי את חברי הראשון שתמך בי בהסתגלות לקראת חיים חדשים. נודע לנו שהאנייה לא חדישה וזאת תהיה הפלגתה האחרונה על מי הים התיכון. חשנו מעט מודאגים אך לשמחתנו לאחר שבוע בים האנייה עגנה בשלום בנמל חיפה. "הטיולית". שם העמידו לרשותנו "טיולית" שזאת משאית שלתוכה הציבו ספסלים לישיבה. כל הדרך לפנימיית "אלוני יצחק" הייתה מטלטלת, כואבת ומקפיצה. לאחר שעתיים של נסיעה לא נוחה ירדנו והתקבלנו על ידי אם הבית אילנה בחיוך והרבה אהבה. בינתיים הטיולית המשיכה את דרכה עם נערים ונערות לפנימייה אחרת "הדסים". אחותי "נעלמה" – לאחר כמה רגעים של התאוששות מהנסיעה שמתי לב שאחותי איננה. התחלתי לבכות, אבל למזלנו דוד של חברה שמע את סיפורי והפעיל קשרים בהיותו שוטר להשיב את אחותי ל"אלוני יצחק". אחותי ואנכי התחבקנו וחשנו ששבנו מעט הביתה להורים.

"אלוני יצחק"

הלם גדול אחז בי מן הנוף החדש של הכפר בו היו ביתנים נמוכים מפוזרים בין העצים. חשבתי בלבי שאני מגיעה לעיר עם בניינים ורחובות בנויים. למחרת נכנסתי לכיתה שלא הלמה את דרגת הלימוד שלי. ידיעותיי בחשבון ובאנגלית היו מעל רמת הכיתה ולכן המדריכים החליטו ללמד אותנו עברית דרך מקצועות התנ"ך והיסטוריית ארץ ישראל. במסגרת הפנימייה הבנתי מה זאת עצמאות, אחריות וחברות. התמזל מזלי במסגרת החובה לעזור בעבודות הפנימייה נבחרתי לשמש סייעת אחות במרפאה. נהניתי מאוד מהאחריות שהטילו עליי וכך שמשתי בתפקיד 4 שנים בפנימייה. במסגרת שעות הפנאי למדתי ריקודי עם ודרמה. ערב אחד חשוך רצתי לכיוון אולם הספורט ונתקעתי בצינור חשוף ומעדתי, קבלתי מכה בראש והתעלפתי מצאתי את עצמי במרפאה שוכבת, מתאוששת ומשחזרת את הנפילה. החברים שהיו מאחורי הם שדאגו להביא אותי למרפאה. כנראה זה היה זעזוע מוח קל.

מלחמת ששת הימים

במסגרת הלימודים פרצה מלחמת ששת הימים. הופסקו הלימודים ותפקיד התלמידים היה למלא שקי חול לרפד את השוחות שנחפרו לשמש כמקלט. בתור ילדה שלא נולדה בארץ חרדה גדולה אחזה בי אך היה בי אמון מלא בצבא שלנו שהיה ידוע אז כחזק ביותר. היו שעות עוצר שכולנו היינו מחופרים בתוך חדרים מעודדים אחד את השני. המלחמה הסתיימה לאחר 6 ימים וכך צהלנו ורקדנו על הניצחון. אך לדאבוני נודע לנו על נופלים ואחד מהם היה בן של המורה להיסטוריה שלנו, שנפל בגבעת התחמושת. המורה להיסטוריה לקח את כל הכיתה לסיור בגבעה ובגבורה רבה סיפר לנו על הקרב ונפילת בנו. היה עצוב מאוד.

רגעי חסד ב"אלוני יצחק"

הפנימייה "אלוני יצחק" התמקמה בלב גבעת אלונים ולא מרוחקת מהעיירה "גבעת עדה" על שמה של אשתו של רוטשילד. בשבתות בשעה 16:00 כל החברים היינו הולכים ברגל לעיירה לקנות ממתק בכיף. לכל אורך הדרך נהנינו מהמטעים של אפרסמונים. שקראו להם קקי וצורתם כמו עגבנייה. לא ידעתי מהו הפרי הזה גם טעמו היה מר ועד היום קשה לי לאכול אפרסמונים. כאשר הלכנו לעיירה הלכנו בדרך הציורית לגבעת עדה וכאשר חזרנו הלכתנו בדרך קיבוץ "כפר גליקסון". בשעות הפנאי השתתפתי במקהלה של הפנימייה בניצוחה של אחד המורים בני אקסלרויד. לא שרתי יפה כי הקול שלי הוא אלטו ובכל זאת קיבלו אותי למקהלה. באחד הרגעים המכוננים שלי הייתה השתתפותי באירוע של המקהלה ב"בנייני האומה" בירושלים לכבוד כנס "הקונגרס הציוני". לבשנו חולצה לבנה חצאית כחולה והופענו מכובדים ומרוגשים.

טקסים חדשים בחיי כישראלית

ביום הזיכרון לחללי צה"ל המורה להיסטוריה ארגן טקס זיכרון בקיבוץ "כפר גליקסון" על גבעה גבוהה שבמקום. לבושים כולנו כחול לבן חברי המקהלה שרנו "כך נפלו גיבורים" זה היה מאוד מיוחד בעייני בהיותי עולה חדשה היה מצמרר ומרגש. הרגשתי בפעם הראשונה שייכת לארץ החדשה ישראל. הדרך לכפר מאוד חרוטה בזיכרוני כביש צר ומשני צדדיו עמודים של עצי ברוש מקבלים את פני ההולכים בה כמו בהידור ובחשש קל. בערב יום הזיכרון לשואה המדריכים היו לוקחים אותנו לטקס מרשים ביותר בקיבוץ "גן שמואל" לי זו הייתה חוויה מאוד קשה כי חברי הקיבוץ רובם היו ניצולי שואה והטקס היה קשה במיוחד לפעם הראשונה שהתוודע לי גודל האסון של השואה היה לי קשה להכיל אותו.

מפנה ביעוד שלי

לאחר 4 שנים בפנימיית "אלוני יצחק" נרשמתי ללימודים באוניברסיטה "תרבות צרפת" ולימודים קלסיים. תכננתי להיות מורה לצרפתית אך תוך כדי לימודים עבדתי בתור סייעת בכיתת לקויי שמיעה באשדוד שזה נתן לי את היעוד שלי בהוראה. הפכתי להיות מורה ללקויי שמיעה במשך 30 שנה בבית ספר גאולים אשדוד. התאהבתי בעבודה זו. זו הייתה עבודה מאתגרת, לא קלה אך מלאת סיפוק, התלמידים נתנו לי השראה והחזירו אהבה רבה. התלמידים למדו אותי פרק חשוב בהבנת האדם ובקשיים שחווים חלק מהם.

המשפחה שלי

בתל אביב פגשתי את בעלי היקר לעתיד  באקראי. אספר שקבענו להיפגש בשעה 20:30 לאחר השיעור האחרון באוניברסיטה ברחוב אלנבי בתל אביב. הבנתי שאני מחמיצה את הפגישה מפני שסיימתי יותר מאוחר. מאוכזבת, הגעתי לתחנת האוטובוס כדי להגיע הביתה ושם אני פוגשת אותו בתחנה. נשאנו והתגוררנו באשדוד .התגוררנו באשדוד ונולדו לי שלשת ילדיי באשדוד עמיר, גיל ועדי המקסימים. נולדו לי 8 נכדים מקסימים הגדולה ביניהם היא אורי בת ה-16 כיום. לדאבוני, התאלמנתי לפני 3 וחצי שנים. בעקבות המצב אני עוזרת בגידול נכדיי שהם מפוזרים ברחבי הארץ ובחו"ל הם מהווים בשבילי מקור שמחה ואושר ביחד עם ילדיי כמובן וכלותיי שגית ואתי. הבן הבכור עמיר היה כדורגלן מפורסם בארץ ובחו"ל היום מאמן בקבוצת בת מכבי תל אביב, גיל עורך דין בתל אביב ועדי מתכנתת תוכנה בניו יורק.

הנתינה שלי

לפני 14 שנה פרשתי מן ההוראה לאחר 30 שנה של עבודה אך המשכתי להתנדב בבית ספר אלונים בספרייה ובמוזיאון אשדוד העיסוק בהתנדבות מהווה עוגן וסיפוק, כמו שהמשפחה שלי היא מקור של כוח, של תקווה ושל אושר. לפני שנה הפכתי להיות חלק של מועדון בין לאומי "Lions" שנחנך בהנהגתה של רבקה שמאיין באשדוד. מטרת המועדון היא לסייע לקהילה כמו למשל: ילדים במצוקה, אוכלוסייה לקוית ראייה ומטרת על היא לגלות בעיית עין עצלה אצל ילדי הגן. לאחרונה חגגנו את חג ט"'ו בשבט בפנימיית "נווה גלים" שבאשדוד. אני תקווה להמשיך לתרום דרך המועדון.

הזוית האישית

דינה: החוויה מלספר התפתחה עם כל מפגש עם המתעדת בהתחלה הייתי סקפטית אך הרצון של המתעדת להקשיב ולרשום את החוויות ריגשו אותי מאוד. ובנוסף הנוסטלגיה גרמה לי להתרגשות רבה.

קרן: נורא נהנתי מלשמוע את המספרת נהנתי מללמוד והרגשתי כאילו אני עצמי נמצאת שם. מאוד אהבתי לשמוע על העבר ונפעמתי מן הסיפורים המדהימים.

מילון

טיולית
משאית שבה העמידו ספסלים לאורך של המשאית שהגג שלה היה עשוי מבד ברזנט. והמשאית שימשה כ"אוטובוס" למרחקים ארוכים בארץ ולצבא.

ציטוטים

” מאוד מיוחד בעייני בהיותי עולה חדשה היה מצמרר הרגשתי בפעם הראשונה שייכת לארץ ישראל.“