מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ישנם רגעים שהם החיים עצמם

"להעניק" מתגמל יותר מ"לקבל"...

סבתא סבטלנה  ואני משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המפגשים סבתא סיפרה לי את סיפוריה. סבתא מספרת:

"נולדתי לפני 60 שנה בעיר ברנאול, שבסיביר הדרומית, רוסיה. מקורות משפחתי שוכנים בפולין ובגרמניה, כאשר סבתי רוזליה (ורד) גרינברגשטיין, ילידת ורשה, נישאה לסבי, יעקב טולוקונסקי, יליד ברנבורג, גרמנית ( Bernburg) שהיא בירת מחוז זלצלאנדקריס .

משפחת סבי היו בעלים של מפעלים לייצור בגדי ושמלות ערב ועם תצוגות האופנה היו מגיעים לערים הגדולות, וביניהן – ורשה. שם, בתחילת המאה, נפגשו סבי וסבתי וכן גילו במקרה שהם קרובי משפחה רחוקים. כך התחיל סיפור אהבה שגם אני, ובסופו של דבר, גם יואב, חלק ממנו".

עם הנישואין, התיישב הזוג הצעיר בוורשה וכך החלה המשפחה להיבנות. שניהם באו ממשפחות עמידות מאוד, בעלי מפעלים ורשתות של חנויות, והם חיו חיים מאוד נוחים ושלווים. סבתי הייתה מורה לצרפתית במוסד לנערות בורגניות, וסבי היה מנהל עסק משפחתי, כפי שסופר קודם.

1

 

המשפחה נודדת לסין

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והאירועים המחרידים של גזענות ותוקפנות והשמדה המונית של יהודי פולין, הגיעה תורה של משפחתי גם כן. לילה אחד הגיע אליהם חבר פולני שבישר להם בשורה מרה – הוא ידע על תכנות נאצית של גירוש והשמדת יהודי השכונה בה התגוררו סבי וסבתי. וכך, בין לילה, עם תיקי יד בהם דברי ערך וכסף, כמה שניתן היה לקחת בידיים, וילדיהם סולומון (שלמה), מארק ובתם הקטנה לוסי, עזבו סבי וסבתי את ורשה ועלו על הרכבת שלקחה אותם הכי רחוק ממקום הזוועות – לשנחאי, סין. בשנחאי בילתה משפחתי 5 שנים ובעקבות הרעה במצבו הבריאותי של סבי נאלצו לעזוב את סין. עם הרכבת הטראנס סיבירית הם חצו את הגבול עם רוסיה והגיעו לתחנה הקרובה ביותר לגבול עם סין – סיביר. ושוב מצבו הבריאותי של סבי הכריע את הגורל – המשפחה נאלצה להתעכב לזמן ארוך מהמתוכנן באזור סיביר, ועם חלוף השנים, השתקעו והחליטו לגדל שם את המשפחה.

עברו שנים, וכך אבי, מארק, פגש בשנת 1946 את אמי, פולינה. הם נישאו ובשנת 1957 נולדתי אני והצטרפתי לאחותי הבכורה הגולה ממני בשש שנים. כפי שצוין קודם, גדלתי בסיביר הדרומית, איזור ששמו אלטאי. מדובר באזור עצום בגודלו, ועשיר ביערות ונהרות, כך שבזכות קרואי  "שוויץ רוסית". יערות עצומים וצפופים המתפרסים על שטחי ענק, נהרות הגועשים ויורדים בהתרסקות מהרים גבוהים, אגמים מלאי דגים, ערי אלטאי עשירים בצמחיה ועולם החיי המגוון והמיוחד, עוצרות טבע מגוונים ואדמה פורייה במיוחד ועוד – כל אלה היו נוף ילדותי. מדובר באיזור קיצוני מבחינת בתנאי האקלים:  טמפרטורות קיצוניות של 45/50 – מעלות בחורף, שלג בגובה אדם וקור עז ויבש, ועד ל40+ מעלות בחודשי הקיץ.

ארץ עשירה ואכזרית גם יחד.

5

 

 

4

 

3

 

2

אני גדלתי בתקופה של צמיחה ושגשוג של התנועה הקומוניסטית. הדרך של המדינה והמפלגה המרכזית השפיעו על כל החברה, בין היתר גם על הילדים.

6

גדלתי במסגרת שבה כל הילדים שייכים לארגון הקומוניסטים צעירים – פיונרים (Pioniors,) – אשר היה מאחד את כל הילדים ומחנך אותם לערכים והתנהגות שנדרשו על ידי המפלגה – נאמנות למדינה, גאוות העם, שאיפה למצוינות, השקעה בבניית המדינה מגיל צעיר – כל אלה איחדו את הילדים מגיל צעיר ורוב הפעילויות שלנו כילדים היו מוכתבות על ידי החוקים של הארגון הזה.

7

היינו יוזמים ימי עזרה למבוגרים, ימי איסוף חומרים המיועדים למחזור (נייר, מתכות), ציון חגים לאומיים כגון יום העובדים ה-1 במאי, או יום הניצחון המהפכה הקומוניסטית ב 7 בנובמבר, ההפגנות חגיגיות לכבות החגים הללו, ועוד ועוד. בכל כיתה היה נציגות של הארגון הראשי בדמות ועד הכיתה והאחראי שלה. כל שנה, ב-22 באפריל, יום הולדתו של לנין, המנהיג הראשון של המדינה הקומוניסטית – ברית המועצות – היה מתקיים טקס כניסה לארגון הפיונרים. לכל ילד הייתה מוענקת עניבה אדומה, כסמל לדגל המפלגה הקומוניסטית וכסימן הכר של השייכות לארגון הזה.

8
9

כך גם אני, בשנת 1967 התקבלתי לפיונרים כמו שאר ילדי כיתתי, והיות והייתי ילדה פעילה ואחראית מאוד, נבחרתי גם כן לראש ועדה כיתתית של הפיונרים. הייתי תלמידה מצטיינת, אחראית ובוגרת לגילי, מאוד סקרנית, השתתפתי במגוון רחב מאוד של חוגים והייתי חברה של כולם בערך. במסגרת התפקיד שלי כראש ועד כיתתי, הייתי אחראית בעיקר על הפעילויות החברתיות של הכיתה שלי, וזאת במסגרת הפעילות הבית ספרית והארגון הראשי שלך הפיונרים.

10

חשוב לספר, שבכיתה שלנו, הייתה רשומה ילדה, סופיה ברמן, שכל יום היינו שומעים את שמה, אך מעולם לא זכינו להכיר אותה. אף אחד לא ראה אותה מעולם והיא תמיד הייתה כרוח רפאים שהיו שומעים את שמה. היא הייתה ילדה חולה שלמדה בחינוך ביתי כי לא הייתה לה אפשרות פיזית להשתתף בשיעורים בבית הספר.

יום הצטרפות לארגון הפיונרים היה יום חג גדול ומרגש עבור ילדי כיתתי, אך אני, כנראה בתור ילדה רגישה ואחראית מאוד, הרגשתי שמוטל עליי תפקיד רב יותר מאשר רק להיות אחראית על הכיתה שלי. האירוע היה כל כך מרגש ורב משמעות עבורי, והרגשתי שהלב שלי גועש מאושר ושמחה, והבנתי שאני רוצה וחייבת לחלוק את זה עם הילדה שמעולם לא ראינו ושלא זכתה להיות  חלק מהטקס המרגש הזה.

וכך קיבלתי החלטה – גם היא תצטרף לארגון הפיונרים! למרות המגבלה שלה, וגם היא תשמח ותהיה מאושרת ותהפוך לחלק מהארגון של הילדים. אני עוד 4 ילדים אספנו 2 חצוצרות ו2 תופים ודגל הארגון האדום והתחלתנו לצעוד ברחובות העיר ולהשמיע קול תרועה של הכלים וכך הגענו לחצר ביתה של סופיה.

 

היא פגשה אותנו בעודה יושבת בכיסא הגלגלים שלה, ועל פניה מבט שהיא בכלל לא מבינה מה אנחנו עושים שם. אמה נראתה לא פחות נדהמת. אני מבינה עכשיו, בתור בן אדם בוגר, שזה היה הלם הדדי – אנחנו לא ציפינו לראות ילדה בכיסא גלגלים, משותקת לחלוטין, חולה בניוון שרירים ואינה מסוגלת להגיב בדיבור ורק מדברת עם העיניים שלה, והיא, שמעולם לא ראתה את ילדי הכיתה, או ילדים בכלל שבאים לבקר אותה ובשבילה.

כנראה בשביל לשבור את המטח הנוצר, פצחתי בשיר הפיונרים אותו היינו שרים בטקס קבלת העניבה. מה שבעצם עשינו, זה מעין טקס קבלת עניבת הפיונרים הפרטי: נאמנו נאום, שרנו את שירי הטקס ולבסוף קשרנו לה בצורה חגיגית את העניבה האדומה של הפיונרים על צווארה. ראינו את עיניה מלאות בדמעות, אך אלה היו דמעות של אושר והתרגשות עצומה. גם בעיניה וגם בעיני אמה. מאותו יום, החלה מסורת נהדרת של ביקורים תכופים, כמעט שבועיים של ילדי הכיתה אצל סופיה. אני, שהייתי שכנתה, הייתי מבקרת אותה כמעט כל יום, יושבת לידה ומספרת לה מה היה בכיתה, איזה פעילויות יזמנו וניסיתי בכל כוחי לשמח ולהצחיק אותה.

עבר זמן מה, ויום אחד, ללא כל הודעה מוקדמת או סימן, הילדה שמעולם לא השמיעה מילה, לחשה לכיווני "תודה" ועם עיניה הצביעה על ידה השמאלית, ופתאום ראיתי שהיא מצליחה להזיז את אצבעותיה!!! הבאתי לה עפרון ודף, והצעתי לה רק להזיז את העיפרון על גבי הדף. וכפי שנאמר – השאר היסטוריה: הילדה החלה לצבור יותר ויותר כוחות בידיים, למדה לצייר בצורה נפלאה, ציוריה של טבע, יערות ועצים היו פשוט נפלאים!

כך הקשר שלנו נמשך כל שנות לימודיי בבית הספר, הייתי מבקרת אותה הרבה, משתפת אותה בסיפורי בית הספר, בסיפוריי האישיים. שתינו יהודיות קטנות במדינה שהיא שלנו אך יחד עם זאת – שונות מכל השאר. רק בפרספקטיבה של שנים, הבנתי כמה הקשר הזה היה משמעותי עבורי, וכמה "להעניק" מתגמל יותר מ"לקבל".

זה גם המסר שלי לילדיי ולנכד שלי, שהכיר את הסיפור בעודו ילד ממש קטן, ואני בטוחה שהפנים אותו בליבו לכל חייו. אני יודעת שכבר היום, בהיותו ילד, הוא מונחה על ידי העיקרון הזה, יתמוך ויסייע בכל מצב.

הזוית האישית

השתתפותי בתוכנית הרחיבה לי אופקים על סיפור ילדותה של סבתא וגם הסבירה בפירות יותר רחב על ילדותה.

מילון

פיונרים
צופים- פעילות בתוך הכיתה

ציטוטים

”"להעניק" מתגמל יותר מ"לקבל"...“