מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חייה של סעדה

סיפור חייה של סעדה אדרי

סיפור חייה של סעדה

בסיפור תיעוד זה אני מעלה את סיפורי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה יחד עם התלמידה לוריה אוחנה.

"אתייחס למספר תחנות בחיי שחלקם היו מאוד מרגשים ושמחים וחלקם הם אירועים מאוד מצערים בחיי: שמי סעדה נולדתי בשנת 1933 בעיר קטנה כפר "תמיללט" שבמרוקו. בערך בגיל 12 הוריי החליטו לשלוח אותי לגור אצל קרובי משפחה בעיר הגדולה קזבלנקה, וזאת על מנת שאוכל ללכת ללמוד בבית ספר רגיל שלא היה בכפר בו נולדתי. לבסוף לא הגשמתי את חלומי בעיר הגדולה כי קרובי משפחתי לא דאגו לשלוח אותי ללמוד בבית ספר. הם היו מאוד עסוקים בהישרדות היום-יומית שגרמה להם לשכוח מעתיד שלי.

במרוקו עם רבי עמרם בן דיוואן

scan0002

האירוע המשמעותי הראשון בחיי בגיל 14 כאשר התחתנתי עם בן זוגי "שמעון" ותוך פרק זמן קצר כשמלאו לי 15 שנים נולדה בתנו "חנה" הידועה בכינו "אנט". אחרי שאנט נולדה נולדו לנו במרוקו עוד שישה ילדים: ויקי, דוד, יהודה, סילביה, יפה וויקטור (3 בנות ו- 3 בנים).

מדינת ישראל קמה בשנת 1948 ומאז היה לנו חלום לעלות לארץ ישראל שתמיד חלמנו לדרוך על אדמתה. ואכן חלום זה התגשם כאשר בתחילת שנות ה-60 הסוכנות היהודית יצרו אתנו קשר בכדי לסייע לנו לעלות באופן חשאי לארץ ישראל . התארגנו לעלייה לארץ ובאישון לילה של שנת 1961 אנשי הסכנות היהודית הבריחו אותנו עם עוד משפחות יהודיות נוספות מחוץ לגבולות מרוקו. שטנו ממרוקו עם שבעת ילדינו לצרפת, ומצרפת לארץ ישראל. זה היה אירוע מאוד מרגש וגם נורא מפחיד משום שבאותו חודש התרחש אסון כאשר ספינת אגוז שעל סיפונה שטו 44 עולים ממרוקו טבעו וירדו למצולות. אסון זה, בסמוך לנסיעה שלנו, קרה מצרפת לארץ ישראל.

כעבור מספר ימים לא קלים של שייט בים סוער הגענו לנמל חיפה בישראל ומאוד מאוד התרגשנו לנחות בה. בנמל חיפה המתינו לנו אנשי משרד הקליטה אשר הפנו אותנו כבר באותו היום להיקלט בעיירה הדרומית" נתיבות", שהוקמה בשנת 1956 ובה נקלטו עולים חדשים ממרוקו ומתוניס.

בנתיבות אני ובן זוגי התחלנו, תוך זמן קצר, לעבוד במפעל טקסטיל בנתיבות, אני כטבחית ואחראית בנתיבות אני ובן זוגי כעובד יצור. בטקסטיל עבדנו קרוב ל- 20 שנה.

בנתיבות נולדו לנו עוד חמישה ילדים (אסתר, גבי, רותי, אשר ושלומית) והמשפחה הענפה שלנו שמנתה 12 ילדים הפכה להיות החלק המרכזי והחשוב בחיינו. ילדנו התחתנו וזכיתי לקבל כ- 50 נכדים לצד האירועים המרגשים והשמחים הללו פקדו אותי גם אירועים מצערים מאוד: בתאריך 14.6.2001 התרחש האירוע הכי מצער וכואב בחי: הבן הרביעי שלי "יהודה" נהרג בפעילות מבצעית במסגרת תפקידו כקצין בכיר בצה"ל.  יהודה היה קצין בדרגת סגן אלוף  ששרת ביחידה מיוחדת של מודיעין ובמהלך פעילותו הכרוכה בהתקשרות עם משתפי פעולה פלסטינים הוא נורה על ידי אחת המשת"פים בכביש המנהרות בירושלים. מיריות אלה נהרג יהודה והוא רק בן 45 במותו. בן זוגי שמעון נפטר כעבור 5 שנים מצער. האובדן של הבן השפיע עליו מאוד והוא נפטר לאחר שלקה פעמיים בשבץ מוחי.

לפני כשנתיים בתי הבכורה "אנט" נפטרה באופן פתאומי בגיל 66 וגם האירוע הזה הוסיף דאבה גדולה לליבי. הצער האובדן מהבת התווסף לצער הגדול מאובדן הבן. יחד עם זאת במקום לשקוע בצער העמוק אני בוחרת לחיות עבור ילדיי ונכדיי ומשתדלת לשמוח עבורם. האושר שלי הוא האושר שלהם. כל עוד אני חייה הם סביבי מלוכדים ומאוד שמחים ומאושרים.

הזוית האישית

סעדה: נהנתי מאוד בכל השיעורים נהנתי מאוד עם התלמידה המקסימה לוריה והיה לנו ממש כיף ביחד.

מילון

תמיללט
עיר במרוקו

ציטוטים

”"האושר שלי הוא האושר שלהם"“