מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ויקטור ויוליה

הסיפור של יוליה לאורך שנות חייה במקומות הרבים בהם גרה

שמי יוליה דרוי. סיפורי מתחיל במוסקבה שברוסיה בתאריך 21 במאי 1939 כאשר נולדתי. כעבור כשנה וחצי, באוקטובר 1941, פוניתי ביחד עם אחי ואימי לקזאן שבטטרסטן, על ידי הרשויות כאשר הצבא הנאצי התקרב למוסקבה. הילדות היתה יחסית קשה; היה רעב כבד, בתקופת המלחמה המזון היה מוגבל. למזלי גדלתי בתור ילדה מאוד אופטימית, ואף היו לי הרבה חברות. מאוד אהבתי אנשים, ניגנתי בפסנתר והייתי מצטיינת בבית הספר.

עד 1960 חייתי בקזאן, שם סיימתי את בית הספר והתקבלתי לאוניברסיטת קזאן בעבודה בביולוגיה של חקר האדמה. תחילה רציתי ללכת ללמוד רפואה, אך בגלל שאני יהודיה, לא לקחו אותי בגלל שהיתה חסרה לי נקודה אחת מתוך המבחנים. קיבלתי כמעט בכל המבחנים מאה חוץ מבאחד ובגלל האנטישמיות, לא לקחו אותי לרפואה. לכן, הלכתי לאוניברסיטה ללימודי ביולוגיה. בשנת 1958, קצת לפני תחילת לימודיי האקדמיים, נסעתי עם כל חבריי לאקדמיה לקזחסטאן, שם עזרנו לנטוע ולזרוע צמחים על אדמה שעד עכשיו בחיים לא עבדו אותה, לכן חיינו בקולחוז, כמו בקיבוץ. ל

אחר 1960, התחתנתי עם ויקטור דרוי ועברתי לעיר סברדלובס (יקטיריבורג). ביקטיריבורג, סיימתי את לימודיי באוניברסיטת אורל ב-1962 ועבדתי 6 שנים בתור מורה בבית ספר. היו לי למעשה 2 תארים, אחד מורה והשני פיזיולוגיה שבה עבדתי במפעל של אורלמאש (YZTM), ושם עבדתי עד 1994 וחקרתי את הפיזיולוגיה של הסיבולת. ובשנת 1994, עליתי לארץ ביחד עם המשפחה עם בני הצעיר, אבא של טדי.

ההיכרות עם בעלי

ויקטור ואני נפגשנו כאשר באתי לחופשה בסברדלובסק אצל חברים של המשפחה, ושם פגשתי אותו, את ויקטור, לאחר מכן כשחזרתי לקזאן, התכתבנו במכתבים וכעבור חצי שנה, הוא הגיע לקזאן והציע לי להתחתן. הערב של החתונה היה בקזאן וכך גם בערב שלאחר מכן, חגגנו עם הקרובים ועם החברים מקזאן ולאחר מכן, נסענו לסברדלובסק ושם חגגנו עוד פעם יומיים עם הקרובים ועם החברים שם. החלטנו לגור בסברדלובסק כיוון שויקטור כבר עבד שם וביסס את חייו שם, וכך יצא שאני פשוט עברתי אוניברסיטה. בעת החתונה, אני הייתי בת 21 וויקטור (החתן) בן 30, הוא היה גם חכם מאוד,הוא היה בעל השכלה גבוהה ובעבודתו היה מנהל בניה במפעל בו אני עבדתי, היה ממש מעניין לדבר אתו וידעתי ישר שאתו אני אתחתן.

לאחר כשנתיים, בשנת 1962, בני הבכור נולד, היה דיי קשה כיוון שעוד לא סיימתי את לימודיי האקדמיים ונעזרנו בחמותי ושרדנו כמובן. כעבור ארבע שנים נולד בני השני .לאחר מכן כשהילדים גדלו, ממש אהבנו אותם, חינכנו אותם יחסית קשה, אך לפעמים פינקנו אותם ויצאנו איתם לטיולים רבים ולחופשות רבות, כמו כן, שיחקנו איתם הרבה, אך בתקופת הלימודים, השגחנו עליהם שילמדו כראוי. שני בניי גדלו להיות אנשים למופת, עשו תארים בהנדסת מכונות, ועכשיו בעלי משפחות מוצלחות. אחד הטיולים המשמעותיים שאני זוכרת היה טיול לביפטוריה (חצי האי קרים) שם היה טיול שיט בים השחור, וילדי היו מאוד נפעמים. זמן רב משהותינו בסברדלובסק העברנו ב"דצ'יה" (צימר רוסי), שם גידלנו ירקות, פירות, פרחים. למעשה, בנינו את בית הנופש הזה לבד, ביחד עם סאונה ליד האגם באלטים. בחורף, עשינו סקי.

העלייה והשהות בארץ

בשנת 1993, קצת לאחר התרת העלייה לארץ ישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר, קיבלנו החלטה לעלות ארצה, תחילה לעיר פתח תקווה. עלינו לארץ ב1994. החיים לא היו קלים בהתחלה. כולם יצאו לעבוד, חיינו בבית מושכר, ובשנת 1995 נולד הבן הבכור של בני השני, "הצבר הראשון שלנו". בישראל, עבדתי בעבודה קשה, עבודה במטבח של בית חולים, בשטיפת כלים. ב1997 עברנו לאשדוד, ובאשדוד החיים היו בהרבה יותר קלים, הדירה הייתה גדולה יותר, העיר הייתה יותר מעניינת והרבה יותר יפה, ופה נשארנו עד היום, ואנו מאוד שמחים שביצענו את העלייה, וברוך השם שאנו פה בארץ.

כיום, בשנת 2017, יש לי 3 נכדים, נכדה אחת ואפילו נין אחד, שחיי כיום במוסקבה. אני עזרתי בחינוך של הנכד הראשון שלי, לקחתי אותו לגן הילדים, לימדתי אותו דברי אומנות, והוא ממש שמח להיות אצלנו. אני ממש שמחה שהצלחתי לחיות עד להיוולדו של הנין הראשון שלי, אפילו שכיום הוא כבר בן 3.5, אך לצערי אני רואה אותו רק בחופשים מכיוון שהוא גר במדינה אחרת. כיום, אני חיה עם בני השני ועוזרת כל יום למשפחה בענייני בית.

הזוית האישית

היה ממש מהנה ללמוד מיוליה את כל סיפורי חייה ועל איך היו החיים בברית המועצות במהלך ולאחר המלחמה.

מילון

דצ'יה
בית מעץ בדרך כלל דו קומתי, שלרבים מהמשפחות היה כזה מחוץ לעיר, בדרך כלל לייד אגם או נהר בו המשפחות נהגו לבקר בימי הקיץ החמים יותר וגם בדרך היו מגדלים בו פירות וירקות, לא למטרת שיווק.

ציטוטים

”"החיים לא היו קלים בהתחלה. כולם יצאו לעבוד, חיינו בבית מושכר"“