מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

התשוקה לארץ

שרה אביגדור רצתה לבנות את החיים החדשים שלה ושל משפחתה בישראל

שמי שרה אביגדור. נולדתי בשנת 1940 באיסטנבול שבטורקיה.

אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בבנק. התחתנתי בגיל 19 והמשכתי לעבוד בבנק עד שבני הבכור נולד. בעלי סיים תואר שני במגמת חשמל ואלקטרוניקה. כבוגר אוניברסיטה הוא שירת בצבא הטורקי כקצין. באותו הזמן (1967) פרצה מלחמת ששת הימים בישראל. אנחנו עקבנו  אחרי כל המתרחש בארץ ממקום מגורנו שבטורקיה.

אחרי סיום שירותו בצבא הייתה לנו אפשרות להתחיל לבנות את החיים שלנו בקנדה, אוסטרליה, ארצות הברית או בכל בעולם. אבל אני אישית מאוד רציתי לחיות בישראל. הרגשתי שייכות ואהבה לארץ. רצינו לבנות את החיים החדשים שלנו בארץ.
הידידים והמשפחה היו מופתעים. אני אפילו זוכרת שהדודה של בעלי, שעלתה לארץ לפני קום המדינה וחזרה לאיסטנבול בגלל הקשיים בארץ, אמרה לנו "שם בישראל זה מדבר מה תעשו שם?" אבל אני ובעלי לא התחשבנו. אני אישית לא הייתי מוכנה לחיות במקום אחר בעולם אלא רק בישראל. אולי קוראים לזה ציונות. התחלנו להתכונן לעלייה לארץ, מיד לאחר שיצחק בעלי סיים את שירותו הצבאי. מכרנו את תכולת הדירה. כוונתנו הייתה לעלות באביב 1978 באנייה בתכולה מינימלית. אבל קרה משהו לא צפוי. באותו זמן (נובמבר 1967) פרץ משבר בין טורקיה ליוון בקשר לקפריסין. ממשלת טורקיה הודיעה שבכוונתה לגייס חזרה לצבא את כל החיילים והקצינים שהשתחררו לאחרונה.                         

אז נכנסנו לפאניקה: "מה יהיה אתנו אם יגייסו אותו מחדש?" אנחנו היינו כבר בהכנות אחרונות לפני עלייתנו לארץ. פחדנו שיקראו ליצחק לחזור לצבא. הדבר היה יכול לגרום לבעיה ולמנוע מאתנו לעלות לארץ, ממש נבהלנו. מיד פנינו לשגרירות ישראל באיסטנבול ודיברנו עם נציג הסוכנות היהודית. סיפרנו לו שברצוננו לעלות לארץ באביב אבל המצב הנוכחי מפחיד אותנו וכבר פינינו את הדירה שלנו ואנו שוכנים אצל ההורים. איש הסוכנות הציע לנו במידה שאנו מסכימים הוא יכול לארגן לנו כרטיסי טיסה באלעל תוך 48 שעות. אז החלטנו לקבל את הצעתו. בעלי, הילד בן ה- 4 ואני. בגלל המהירות וחוסר הזמן במקום לנסוע עם תכולה כמו שתכננו, מילאנו בחיפזון 2 מזוודות ועלינו על מטוס עם 200$ בכיס. אי אפשר לתאר באיזה התרגשות. משפחה של 3 נפשות עם 200$ ו-2 מזוודות עלינו לארץ.

בלי לדעת את השפה (בעלי ידע לקרוא אותיות עבריות בלי להבינן). אני לא ידעתי אפילו א'-ב'.
הייתי רגילה לגור בדירה ממוצעת עם כל מה שצריך כגון מקרר, תמונות… אבל כאן הביאו אותנו לדירה ריקה, היו רק 3 מיטות ברזל ומזרנים מקש. זה היה בלתי אפשרי לחיות כך בלי שום אביזרים נחוצים, אז ביקשנו שיעבירו אותנו למעון עולים, שם לפחות הייתה אפשרות לחמם ולבשל אוכל, או תנור להתחמם בלילות. האמת היא שעברו עלינו ימים די קשים. בעלי היה צריך לחפש עבודה כדי לפרנס את המשפחה. לא ידענו את השפה, זה היה די קשה אבל למרות הכל לא התלוננו אפילו יום אחד.
אני חייבת לציין כמה חוויות קטנות. קודם כל במטוס אל על שהביא אותנו לארץ היו משפחות מהודו. אמרו לנו שהם עולים כמונו. היינו מאוד מופתעים לראות שיש יהודים שנראים בדיוק כמו הודים. אני זוכרת שברגע שירדנו מהמטוס רצפת האספלט הייתה חמה כאילו שיש תנור מתחת לאדמה, בסוף נובמבר, הרי באיסטנבול בעונה זו קר, יש שלג איך יתכן שכאן כל כך חם? היו לנו הרבה מאוד שאלות כאלה. משנת 1968 אנחנו גרים בראשון לציון. 

מילון

הסוכנות היהודית
הסוכנות היא ארגון יהודי התנדבותי, שותפות של יהודי העולם למען יהדות העולם, ובמרכזה מדינת ישראל. (מתוך אתר הסוכנות)

ציטוטים

”אני לא הייתי מוכנה לחיות במקום אחר בעולם אלא רק בישראל. אולי קוראים לזה ציונות“