מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לארץ ישראל וההסתגלות לחיים החדשים

%d7%91%d7%a83 %d7%91%d7%a85
סיפור המשפחה

נולדתי בעיר טבריה בשנת 1950, בת רביעית להוריי, ג'לדה ואליהו בוקריס, במקום בו קבור רבי מאיר בעל הנס. אשתו של הרב נקראה ברוריה ואני נקראתי על שמה. שלוש אחיותיי, שושנה, חנה ומרים, נולדו בתוניס וכך נולדתי כצברית הראשונה במשפחה. אחרי, נולדו להורי עוד  שני ילדים, אחי שמואל, הנקרא על שם סבי מצד אבי, ואורלי.

בילדותי, למדתי בביהס" הממלכתי – דתי "יבנה" וכתלמידה אהבתי בעיקר את שיעורי החקלאות. אחה"צ היינו נפגשים עם ילדי השכונה ומשחקים מחוץ לבית בקלאס, תופסת ומחבואים. גדלתי בבית ציוני ואבי התעקש ודרש שנדבר בעברית בלבד, אך מדי פעם היה פונה לאמי בצרפתית כדי שאנחנו, הילדים, לא נבין.

הסיפור המשפחתי:

בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את תוניסיה. הנאצים דרשו את הקמת היודנראט המקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו עונשים כספיים כבדים על הקהילה. בנוסף, נדרשה הקהילה לספק את צרכי הצבא והחיילים הנאצים שהפכו את בית הכנסת הראשי בבירה למחסן גרמני. כל היהודים סומנו בטלאי צהוב ו – 4,000 מחברי הקהילה נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים מהם נשלחו למחנה ההשמדה. יהודים רבים נורו בבתיהם ונרצחו בצעדות המוות או בהפצצות של הצבא הגרמני. בעקבות המצב, סבלה הקהילה מרעב קשה ומחלות שגבו קורבנות נוספים.

המלחמה הקשה פגעה גם במשפחתי ובתו הבכורה של סבי, ג'יג'ל, התאלמנה ונשארה לגדל שני יתומים צעירים. בעלה נהרג במהלך הפצצה של מטוס גרמני. לאחר שנפגעה המשפחה, קיבל סבי החלטה קשה, לעזוב את כל רכושו מאחוריו, לעזוב את בית הבד שלו, שסיפק מקור לפרנסת המשפחה ומקום עבודה ליהודים וערבים שעבדו עמו. במהירות ארזה המשפחה, אשתו וילדיו (ביניהם אבי), מספר חפצים ונסו על נפשם. המקום הכי בטוח שיכלו לחשוב עליו למסתור היה ביתו של אחד מעובדי בית הבד הערבים, עליו סמכו וידעו שייתן להם הגנה ומקום בטוח. חלק מהשכנים הערבים שתפו פעולה עם הנאצים ולכן הם לקחו סיכון.

משפחתה של אמי ברחה גם היא וחפשה מקום מסתור ובמקרה הגיעה למקום המסתור של אבי ומשפחתו. המסתור היה מלא ולא היה מקום, אך אבי שמיד ראה את אמי שמצאה בעיניו חן עד מאוד, התחנן לאביו שיאפשרו להם להיכנס למסתור ולו רק ללילה אחד.

לאחר כשנה, עזבו הנאצים את תוניס ואבי חיפש אחר אמי כדי לבקש את ידה. החיים בתוניס שלאחר המלחמה היו קשים והורי עשו כל מאמץ לעלות לארץ ישראל.

סבי על מזוודות בדרך לארץ

%d7%91%d7%a81

רישום העלייה לארץ

%d7%91%d7%a82

בשנת 1948, עזבו את תוניס והגיעו למרסיי, שם שהו במחנה עם יהודים נוספים, מאלג'יר, מצריים, מרוקו, פולין ואירן, שביקשו גם הם לעלות לארץ.לאחר כ – 3 חודשי המתנה במחנה, עלו על אוניית "נגבה" והחלו במסע לארץ. המסע היה קשה וחלק מהילדים חלו וסבלו מאוד. כשהגיעו לארץ, העבירו את הימים הראשונים ב"מחנה דוד" ולאחר מכן שיכנו אותם במחנה עולים בפרדס חנה, בו שהו כ – 3 חודשים בתנאים מאוד קשים.

מחנה דוד – הוריי ושלוש אחיותיי הבוגרות

%d7%91%d7%a83

מחנה העולים בפרדס חנה – סבי וסבתי

%d7%91%d7%a84

בהמשך עברו להתגורר בטבריה, בדירה קטנה, שם נולדנו אני, אחי ואחותי. כעבור מספר שנים עברה המשפחה להתגורר בנתניה. אבי עבד כשוטר ואמי היתה עקרת בית. אני זוכרת את ערבי שבת, אמי היתה מכינה סיר ענק של מרק ירקות עם כל חלקי העוף וקערה ענקית של קוסקוס, ובזמן הארוחה אבי היה עושה לנו חידון על ערי בירה בעולם. אבי היה ציוני נלהב וכל יום חידד ואמר כמה חשוב שיש לנו, היהודים, מדינה משלנו וכמה הוא שמח שהצליח לעלות למדינה עם אמי, אחיותיי ואחי.

כעבור שנים, כשהמצב איפשר לחזור ולבקר בתוניס, ורציתי מאוד לחוות ולראות היכן נולדו הורי ואחיותיי, אבי התנגד וטען שאין לו שום געגוע למקום הולדתו מאחר ותמיד חלם על ארץ ישראל כמקום מגוריו, כביתו. בשנת 1956, ברגע שהשלטונות בתוניס איפשרו, עלה סבי, אבי אבי, לארץ. משפחתה של אמי עלתה בשלבים לארץ, אך לצערה הרב של אמי, אחותה הבכורה אידה נשארה בתוניס ונפטרה לפני 6 שנים.

בשנת 2007, עלתה אחת מבנותיה של אידה לישראל ומתגוררת כיום בבאר שבע. שאר בני משפחתה עדיין חיים בקהילה היהודית הקטנה שנשארה בתוניס.

הזוית האישית

 אני ונכדתי אפריל

%d7%91%d7%a85
עם נכדתי, אפריל.

מילון

רבי מאיר בעל הנס
רבי מאיר בעל הנס הוא כינויו של עושה נפלאות הקבור בטבריה. הכינוי מופיע החל מהמאה ה-18, ובאופן מסורתי מקובל לזהות אותו עם התנא רבי מאיר. קבר רבי מאיר בעל הנס, הוא מוקד עלייה לרגל.

צברית
מילת סלנג שהפכה לחלק מהשפה העברית התקנית ומשמשת לתיאור יהודי יליד ישראל, בעיקר בתקופת קום המדינה.

תוניס
עיר הבירה של תוניסיה.

יודנראט
הוקם וועד לגיוס פועלים מתוך ה"קומיטה"-משרדי הקהילה שתפקידיו היו זהים ל"יודנראט" שהעמידו הגרמנים בערי מזרח אירופה.

טלאי צהוב
צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית ,בתקופת השואה ,חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים.

מחנה השמדה
מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי.

צעדת המוות
המונח צעדת המוות משמש לציון הובלת שיירות אסירים במשמר כבד, למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים, אגב התעללות באסירים והריגתם בהמוניהם בידי השומרים המלווים.

בית בד
מפעל קדום להפקת שמן זית. הוא נקרא כך על שם הבד - קורת העץ ששימשה כמנוף לסחיטת הזיתים.

מרסיי
העיר השנייה בגודלה בצרפת, אחרי עיר הבירה פריז. היא נמצאת בדרום-מזרח צרפת, על חוף הים התיכון.

אוניית "נגבה"
אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה.

"מחנה דוד"
נווה דוד, נקרא בעבר מחנה דוד, היה מחנה קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ושימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית.

עקרת בית
אישה שאינה עובדת בשכר ועוסקת בעיקר בעבודות הבית ובגידול הילדים.

ציטוטים

”" אין לי געגוע למקום הולדתי מאחר ותמיד חלמתי על ארץ ישראל "“