מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה הבלתי לגאלית שלי

סיפור עלייתה לארץ של שושנה קניג

נולדתי ברומניה ב-16.6.1929 למשפחה דתית אני הייתי הבכורה מתוך 5 ילדים: 3 אחיות ואח אחד הצעיר ביותר.

כולם נספו בשואה ההורים, סבא וסבתא, 2 דודות, אחיות של אמי ו2 אחיות של אבי וילדיהם.

הגיל הכי מוקדם שאני זוכרת, זה בערך גיל 6-7. אני זוכרת שהשכנים שלנו נסעו לארץ ישראל. זה היה בשנת 1936, וכל העיירה הלכה ללוות אותם לרכבת כדי להיפרד מהם. מה שאני מאוד זוכרת שאבי אמר להם "בואו נתחלף אני נותן לכם את הבית והגן ליד הבית, הפירות, התרנגולים וכל מה שיש לנו תמורת הצ'רטפיקטים  (אשרות הכניסה לארץ ישראל)!" כל כך רצה לבוא לארץ – אבל לא זכה בכך כי הוא נספה בשואה.

זכרתי את דברי אבי ולכן באתי לארץ ישראל למרות שיכולתי לנסוע לאמריקה , כי שם היו לי 3 דודות ושלושה דודים (אחים ואחיות של אמא שלי) הם חיכו שאבוא אליהם.

הדודה שלי שאיתה ואצלה הייתי במלחמה ובמחנה, היא בעלה ובנה בן ה-3 שהיה חולה בשיתוק ילדים נסעו לאמריקה אחרי המלחמה בתקווה שיוכלו לרפא את הבן, אבל לצערנו זה לא קרה.

אחרי השחרור ממחנות הריכוז, חזרתי הביתה לחפש משפחה. אבל לא מצאתי איש – אף אחד לא שרד. אחרי שנה יצאנו דודתי, בעלה, הילד שלהם ואני והבריחו אותנו דרך גבול רומניה הונגריה ומשם נסענו לווינה. עברנו את הגבול מאוסטריה, לזלצבורג  ואז לאיטליה. ההפלגה הייתה קשה בגשם ובשלג וכמעט טבענו שם. מאיטליה עלינו על הספינה "שאר ישוב" לכיוון ארץ ישראל אבל הבריטים תפסו אותנו ושלחו אותנו למעצר בקפריסין ואחרי 9 חודשים הגעתי לארץ.

הגעתי לארץ בדרך בלתי לגלית והייתי בדרכים שנה וחצי!

הגעתי לארץ בגיל 18 וחצי לבדי עם חברים וחברות ללא משפחה. הגעתי מקפריסין לנמל חיפה , לבית עולים ברעננה. זה היה ב-1 בינואר 1948 ושיכנו אותנו (את הקבוצה) באוהלים. הזמן היה ינואר חורף, רוחות וגשמים, האוהל התמוטט עלינו.

זו הייתה קבלת הפנים שלנו, לילה ראשון בארץ ישראל.

מרעננה עברנו לקיבוץ "אשדות-יעקוב" בעמק הירדן. בקיבוץ עבדנו בבית חרושת למיץ תפוזים וריבות, למדנו עברית. כעבור חצי שנה לשהותנו לארץ גייסו את הבנים שבקבוצה שלנו וחלק מהבנות התקבלו ללימודים ב"עלית-הנוער". אותי ועוד חברה לא רצו לקבל לעלית הנוער ללימודים (כי נראינו להם מבוגרות יותר). לא רצינו להישאר בקיבוץ והתגייסנו לצבא הייתי בחיל אוויר טלפונאית.

לאחר חצי שנה בארץ התגייסתי לצבא. במהלך השירות בצה"ל, כשהייתי חיילת נסעתי לרחובות לאותה משפחה שאבי רצה לנסוע לישראל במקומם. האישה (שמה היה סוסה) אמרה לי: "את יודעת שאבא שלך רצה להתחלף איתנו לבוא לארץ?" ואז ראיתי שזה לא איזה חלום של ילדה בת 7, אלא זיכרון אמיתי.

הייתי שנה אחר-כך בצבא קבע, חסכתי קצת כסף שיהיה לי לזמן שאשתחרר מהצבא.

בצבא חילקו לנו סיגריות, אבל אני לא עישנתי והייתי מוכרת את הסיגריות וקונה לי מדי פעם משהו ללבוש. לא היו לי בגדים אזרחים: פעם קניתי נעליים, פעם חתיכת בד וחברה תפרה לי שמלה, חצאית, וחולצה.

בינואר 1951 השתחררתי מהצבא, לא היה לי איפה לישון עד שסידרו לי מקום בבית עולות בחיפה על יד "אגד" הישן. זה היה בניין גדול עם הרבה חדרים לעולות חדשות וחיילות משוחררות. גרנו 4 בנות בחדר, לכל אחת הייתה מיטה, רבע מהארון, וארונית ליד המיטה. שילמנו שכר דירה נמוך (לא הייתה לי עבודה).

מספר לילות שהיתי אצל זוג חברים נשואים שגם הם היו עולים חדשים. הם קיבלו חדר מרכוש נטוש בדירת שלושה חדרים שבכל חדר גרה משפחה, מטבח משותף, שירותים משותפים.

כעבור 3 חודשים משחרורי מהצבא קיבלתי עבודה בלשכת העבודה בחיפה כטלפונאית. אז כבר היה לי טוב, הייתה לי עבודה ומקום לגור בו בבית העולות.

את בעלי הכרתי בדרך ארצה, היינו יחד כל הדרך הארוכה לישראל, הוא עבר לקיבוץ "נווה איתן" בעמק "בית שאן" אבל הוא לא יכול לגור שם בגלל האקלים הוא היה חולה ריאות – אחרי השחרור מהמחנות. אחרי 10 שנים של הכרות התחתנו. נולדו לנו 3 בנות כולן נשואות ויש להן ילדים.

גרנו בחיפה 46 שנים הבנות שלנו עברו לגור באזור המרכז עם בעליהן, גם אנחנו עברנו לעת זקנה בעקבותיהן. בחיפה גרנו בקומה 3 על עמודים והתחיל להיות קשה לטפס במדרגות ברעננה יש לנו את הבת הבכורה, בעלה ו-3 נכדים.

אנחנו מתרגלים לאט למקום החדש ודי מרוצים ברעננה.

מילון

סרטיפיקטים
אשרות הכניסה לארץ ישראל

ציטוטים

”אנחנו מתרגלים לאט למקום החדש“