מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבא פרד

חייו של סבא פרד ועלייתו לארץ

שמי אלמפרד סולומון, יליד רומניה וסבא של אור ועוד חמישה נכדים אחרים משני ילדי. נולדתי בשנת 1939 בתחילת מלחמת העולם השנייה. סבי היה איש עסקים בתחום היערות ותעשיית העץ. מיד שהשלטון הנאצי השתלט על גרמניה, התחילה מלחמת העולם השנייה.

באותו זמן התחילו גם ברומניה פעולות אנטישמיות נגד הקהילה היהודית ובמקרים לא מעטים במספר ערים התבצעו פרוגרומים, שם נרצחו אלפים של ילדים, ביניהם גם קרובי משפחה. יחד עם זאת תנאי הקהילה היהודית התחילו להחמיר בהחרמת רכוש, בין אלו של סבי אשר כתוצאה מכך נפטר בשנת 1942. בהמשך, המצב התדרדר עוד יותר כשכל הקהילה הייתה חייבת לנוע ברחובות העיר כי שאל הבגדים שלנו היינו חייבים לענוד את הטלאי הצהוב כל הזמן, על מנת להבדיל בין יתר האוכלוסייה לבין היהודים. עם כניסתם של כוחות הנאצים לעירנו, המצב היה קשה עוד יותר כי כל הרחובות העיר היו מלאים עם אותם כוחות והשגת האוכל הבסיסי היתה כמעט בלתי אפשרית. בו זמנית לפי דרישתו של היטלר למסור את כל היהודים לגרמנים, השלטון לא קיבל דרישתו ולמרות זאת העביר את כל הגברים למחנות עבודה בצפון רומניה. אבי היה ביניהם יחד עם אבא של אשתי לעתיד ואז הבטיחו אחד לשני שאם הם יצאו בשלום וכולם יחיו ילדיהם יחתנו ביחד.

אבי השתחרר לפני תום המלחמה אבל מיד לאחר מכן נעצר ונכלא בהיותו קומוניסט. לאחר השחרור של רומניה מהנאצים הוא השתחרר גם כן ונהפך למושל עירנו מטעם הרוסים מכוחות הכיבוש. עם כניסתם של אותם הכוחות גם הם החרימו דברים ולמשפחתנו הוחרם הפסנתר ובעזרת אבי הוא הוחזר. באותה העת שכנינו הגויים, שתמיד עזרו לנו למרות המצב, ארחו קצין גבוה רוסי יהודי שמשפחתו הייתה חברה של משפחת הקצין.  כשהרוסים רצו להיכנס לביתנו מעבר לגדר, אמי עם אחרים צעקו והקצין יצא החוצה מבית השכנים ואיים שאם לא יעזבו מיד  את המקום יכלאו אותם למחרת. כשהסתובב ללכת החיילים ירו בו, הרגו אותו וקיללו אותו יהודי מלוכלך.  בהמשך התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי וסיימתי את  התיכון בגיל 16 בהצטיינות. לימודי בהמשך היו כמעט בלתי אפשריים מכיוון שאבי עזב את הבית ואמי הייתה צריכה לגדל את שני ילדיה בקושי רב. האפשרות היחידה הייתה להיכנס ללימודים ולקבל מלגה מהמדינה במידה שאתה כל הזמן סטודנט מצטיין. זה היה קושי כפול מכיוון שהיו שתי בעיות נוספות שלאחרים לא היו: להיות יהודי בשכבה, וגילי המאוד צעיר. סיימתי את כל לימודיי בהצטיינות וקיבלתי תעודה אדומה (קומוניסט)  שהייתי אמור לתת במקום באוניברסיטה ללא מבחן כניסה בהמשך לעבוד כמרצה, פרופסור וכדומה.

שוב היהדות הקשתה עליי ולא נשארתי בסגל האוניברסיטה. התחתנתי לפי התיאור שהיה במחנה העבודה. אשתי התחילה לעבוד במכון למחקר וקבלת התואר PHD. מכיוון שאמי ואחי עלו ארצה ואני נשארתי מאחור, עלה הרעיון לעלות לארץ בשביל איחוד המשפחה. כדי לעלות היו שתי אפשרויות: להירשם כדי לעלות לישראל או לנסות לברוח. באפשרות הראשונה היו מפטרים אותך מהעבודה המקצועית ומעבידים אותנו כפועלים בתחום שעסקנו בו, לתקופה בלתי ידועה, אך בחרנו באפשרות השנייה, לברוח! ביקשנו מרשויות הרומנים לקבל אישור לטייל בהונגריה ובצ'כיה. באותו הזמן בצ'כיה ידענו שיש בלגן בגבולותיה לכיוון אוסטריה עם סיכונים רבים.

קבלנו החלטה לצאת לכיוון שתי המדינות ולנסות לעבור את הגבול. הבעיה הגדולה היא שאם הפעולה לא תצליח אז על הדרכונים יירשם שניסינו לברוח, ובחזרה לרומניה היינו אמורים לעמוד לדין ולכלא. העדפנו בכל אופן הבריחה, בהונגריה ראינו כי כשהתקרבנו לא נצליח, אך נסענו לצ'כיה ושם הצלחנו לצאת לאוסטריה. שם חיקינו שגם גיסי יצליח להגיע וכשהתאחדנו שוב אנחנו עלינו ארצה והוא נסע לארצות הברית. הגעתנו לארץ לא היה קלה, לא ידענו מילה בעברית, לא מבינים דבר סביבנו וכו'. התחלנו ללמוד באולפן באשדוד. לאחר חודשיים התחלתי לעבוד ואשתי נשארה ללמוד. לאחר כחצי שנה, התקבלה למכון ויצמן בהיותה דוקטור PHD  בתחום הביולוגיה.

כשנה וחצי לאחר מכן נשלחתי לאירן להיות מהנדס ראשי של בניית כל הבסיסים של חייל הים הפרסי. פרויקט ענק שעבדו בו באותו זמן בכל האתרים אלפים של אנשים אם צוות הנהלה ברשותי ממספר רב של מדינות. בזמנית נפתחו כמה פרויקטים אזרחים בטהרן, אספחכן. לאחר כ- 7 שנים עם תחילת המהומות נגד שלטון השא 09-1978, בהמלצת השגרירות פונו כל הנשים והילדים. שם נולדו שני ילדי. בסוף אותה השנה הוחלט שגם הגברים יעזבו. ברחובות העיר, משרד וכל מקום הייתה שנאה בלתי מובנת נגד הישראלים, קבלת איום ברצח, החלפת מקום מגורים כל כמה ימים, כנ"ל כלי הרכב.

אשתי עבדה במכון למחקר של האוניברסיטה של טהרן, ועם תחילת המהומות היא עזבה יחד עם הילדים שתחזור קודם. העזיבה הפתאומית שלי הייתה בלתי אפשרית. היו לי עובדים ישראלים מפוזרים במפרץ הפרסי כולל באיים, למרות הפחתות של הצי הפרסי לא הצלחנו להביא אותם לטהרן, ובדרכים לא דרכים, הספקנו בטיסה האחרונה להחזיר את כולם לבית במבצע בלתי רגיל למרות שבכל העיר היה עוצר, בשימוש דרכונים זרים לא בתוקף מהמדינה שממנה ברחנו קודם.

זו הייתה הפעם השלישית שסגרתי את הבית וברחתי. עם חזרתנו לארץ התחלנו שוב הכול מחדש, זו הייתה הפעם הרביעית שלנו.

אני הקמתי חברת בנייה בהיותי מהנדס אזרחי ואם הזמן החברה גדלה ונהפכה לחברה ציבורית שהמשיכה עד לפני כמה חודשים כשנהפכה לפרטית. לאחר שאשתי עבדה תקופה צרה במכון ויצמן עברה לאוניברסיטת ת"א וקיבלה תואר פרופסור ו  CHAIR והמשיכה במחקר אל אלצהימר, מחקר שעשה EXIT  וקיבלה מספר פרסים בטקיו, אמריקה.

שני ילדנו למדו: הבת שלי, היא דוקטור לעיניים וגמרה גם PHD ויש לה 3 ילדים. בני היה טלפן במסגרת שירותו הצבאי ולאחר שרות של 6 שנים (בזמן שהוא סיים גם תואר שני בפילוסופיה וחשמל) למד באוניברסיטה HARVARD בבוסטון ומאז עובד בשני START UP  בביוטכנולוגיה. גם לו שלושה ילדים.

בזכות המדינה, עבודה קשה ועם הרבה מאוד סיכונים בכל שלב של חיינו הגענו לימים האלו.

הזוית האישית

סבא: מאד נהניתי לעבוד עם נכדתי אור. אני חושב שהפרויקט הוא דרך ללמוד והנציח את מורשתנו המשפחתית.

אור: מאד נהניתי בפרויקט, למדתי הרבה על המשפחה שלי, על סבי ועל עברו. למדתי שסבא עבר הרבה מאד בחייו ולא הכל בא לו בקלות כפי שחשבתי.

מילון

אספחכן
איזור בעיר טהארן אשר באיראן

ציטוטים

”ואז הבטיחו אחד לשני שאם הם יצאו בשלום וכולם יחיו ילדיהם יחתנו ביחד.“