מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסוחרות המוכשרות מחנות הדגים בנתניה

כבר בשעות הבוקר אימא הייתה מביאה את הסחורה ואנחנו היינו מוכרות את הכל במהירות

שמי דינה אביגיל לביאד, נולדתי בנתניה בשנת 1958 ביח' כסליו. בתחילה קראו לי רק דינה, אך כשגדלתי חליתי והוריי היו אובדי עצות. הרב אמר שיוסיפו לי את השם אביגיל ושאהיה בסדר בעז"ה, ואכן אחרי תקופה קצרה הבראתי .

הוריי, מיסה וסעיד, היו הורים מקסימים. את אבי לא זכיתי להכיר כל כך כי הוא נפטר כשהייתי בת 11 חודשים בלבד. היה לי מאוד  קשה  לגדול בלי אבא, זה היה חסר לי מאוד. אמי תמיד ניסתה לפצות אותי על כך בתור ילדה עם המון תשומת לב. היו לי חמש אחיות ואח. 2 אחיות כבר נפטרו.

ילדותי

גדלתי בשכונה קטנה בנתניה, בה היו גרים אנשים מעדות שונות. היו שם תימנים, מרוקאים, תוניסאים, עירקים ועוד הרבה עדות, אנחנו היינו טריפוליטאים. היינו שכונה מאוד מאוחדת – כולם שיחקו עם כולם. היו לנו המון משחקים שמעניין אותי אם גם היום משחקים בהם: גומי, חבל, קלאס ועוד.. זאת הייתה הילדות הכי מאושרת! הלכנו ברגל לבית הספר, כולם לבשו את אותם בגדים (חולצת תלבושת) והסתפקנו במה שהיה. גם אם היינו רוצים באותו זמן משהו מיוחד, לא יכולנו לקבל והתרגלנו למצב הזה. הייתה לנו תלבושת יפה, חצאית בצבע ירוק כהה וחולצה בצבע ירוק בהיר. בכל יום כשחזרנו מבית הספר, היינו פושטים את חולצת התלבושת מיד כדי לשמור עליה נקיה, וכדי למנוע כביסה מיותרת. אימא שלי הייתה תופרת ואנחנו היינו לובשות את הבגדים שהיא תפרה לנו.

בבית הספר היה לנו משהו מאוד מיוחד, לא בכל בית ספר יש כזה דבר: בכל בוקר, כשהיינו מגיעים לבי"ס, היינו מסתדרים בשורה ומניפים את הדגל של ארץ ישראל ולאחר מכן היינו נכנסים בשורה לכיתה ורק כאשר המורה הייתה מתיישבת, היינו גם יושבות. זה היה משהו שאני לא אשכח בחיים.

בבית ספר נתנו לנו עונשים של אוורור וזה היה די כיף לצאת לשחרור מידי פעם. בית הספר היה נפרד בנים ובנות באותו בניין, כמו בבית הספר שלכם בחדרה, אבל היו לנו הפסקות ביחד. הבנים היו הולכים ישר לשחק כדורגל והבנות היו משחקות בחוץ.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשכבשו את ירושלים, יצאנו לטיול לקבר רחל ולכותל המערבי ולעוד המון קברי צדיקים. זה היה חלום שהתגשם! ממש רצינו ללכת לשם ונהנינו מאוד לבצע את זה בפועל. היה כייף!

המצב הכלכלי היה מאוד קשה, לא קנינו מותרות בכלל! אך לי היה חלום, שכל הזמן רציתי שיתגשם – חלמתי שיקנו לי גיטרה שתהיה רק שלי, אך ידעתי שזה לא מציאותי כי לאמי לא היה מספיק כסף כדי לרכוש לי חפץ כל כך יקר. באחד הזמנים דודי טס לאיטליה והוא הבטיח לי שיביא לי גיטרה. כשהוא חזר הוא אכן הביא לי גיטרה ואני שמחתי מאוד! זה היה חלום גדול שהתגשם וזה היה מאוד משמח!

אמא שלי אהבה מאוד לבשל. היא הייתה מכניסה אותנו למטבח שנלמד לבשל יחד איתה. אנחנו היינו מבשלים לשבת הרבה אוכל. האוכל של אמא שלי היה האוכל הכי טעים בעולם, כל השכונה אהבה את האוכל של אימא שלי. אהבנו מאוד את תחום הבישולים והיינו יושבות במטבח כל האחיות ומקלפות, מגרדות ועושות אוכל מאוד טעים.

מעבר להיותה תופרת מוכשרת, אימא שלי ניהלה חנות ירקות ודגים במרכז השכונה. הייתה לנו ברכה מלאה בדגים שהובאו ישר מהים. והיינו מוכרים אותם בחנות. אחותי רבקה הייתה ממש מוכרת טובה ומוצלחת במיוחד. היינו מגיעות לחנות והיה לנו תור – אחותי הייתה מוכרת כל היום ולפנות ערב אני והאחיות שלי היינו באות להחליף אותה. כבר בשעות הבוקר אימא הייתה מביאה את הסחורה ואנחנו היינו מוכרות את הכל במהירות. נשים וגברים היו אומרים לנו: "איזה סוחרות אתן"! ואנחנו היינו ממש מתרגשות מעצם המחמאה.

לשקול את הירקות לא היה קל אז כמו שזה היום. היינו צריכות לשים את הירקות על מאזניים ולהניח בצד השני משקולות, פעם אחת משקולת של שני קילו אבל אז היינו רואות שזה יותר מידי, אז היינו צריכות להוריד ולהחליף למשקולת אחרת. היינו צריכות לשים משקולות בדיוק באותה כמות של הירקות, ואז לחשב כמה זה יוצא! העבודה הייתה קשה ומפרכת אבל אני הייתי חוזרת הביתה מאושרת.

משפחתי כיום

התחתנתי עם בעלי אהרון שיחיה בבית העם במושב ינוב. זו הייתה חתונה די קטנה כי באותה תקופה לא היה לנו כסף בכלל, אבל ברוך השם, אז קיבלנו בדיוק ירושה די גדולה, ועם זה מימנו את כל הוצאות החתונה. הבן שלי התחתן בבית שלנו (אבא של עדי), זו הייתה חתונה יפה ומושקעת וכמוהו נהגו עוד הרבה אנשים.

ראשונים נולדו לי התאומים. כן, לידה ראשונה תאומים זה לא כל כך פשוט, והם גם נולדו לבקנים. דורון נולד עוד כשהיינו בבית הקטן. היה לנו בית ממש קטן, בגודל של חצי כיתה בערך, והיינו חייבים לעבור דירה כי כבר לא יכולנו לגור שם עם שלושה ילדים. עברנו לגור עם הסבתא והסבא – ההורים של בעלי, עד שהתפנה לנו בית אחד במושב ינוב ובו גרנו בשנים שלאחר מכן. בהמשך השנים נולדה עדן ואחרי 10 שנים גם אור נולדה. כל הילדים שלנו נשואים ב"ה, חוץ מאור – שגם זה יקרה בקרוב בעזרת השם!

בעלי מנהל מפעל ליצור פרחי קישוט. יש לו כמה וכמה פועלים תאילנדים שמגיעים כל אחד לחמש שנים, בהן הם עובדים אצלו. הם מקבלים כל שבוע משכורת לפי מספר שעות העבודה שעבדו. הם עוסקים בעיקר במיון ענפי קישוט, הם ממיינים אותם לפי גדלים, מניחים אותם בארגזים ושולחים אותם לבית אריזה, משם הארגזים נשלחים באניות לארצות שונות.

הזוית האישית

דינה אביגיל: למרות שחוויתי קשיים בילדותי, הילדות שלי זכורה לי כילדות מאושרת.

מילון

לבקן
לבקנות היא מחלה תורשתית רצסיבית הגורמת לחוסר פיגמנטציה בעיניים, בעור ובשיער. לבקנות גורמת לרוב לרגישות לאור.

מושב ינוב
יָנוּב הוא מושב באזור השרון בין הערים נתניה וטול כרם השייך למועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת עולי תוניסיה, על אדמות נטושות שהותירה אחריה משפחת נבולסי שברחה מישראל עם תחילת מלחמת העצמאות לירדן.

ציטוטים

”למרות שחוויתי קשיים בילדותי, הילדות שלי זכורה לי כילדות מאושרת.“