מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסוד שלא סופר

בדרך לא דרך מהתופת למולדת

נולדתי בויז'ניץ שבבוקובינה (אז בריה"מ היום אוקראינה) באוגוסט 1945 (מיד לאחר מלחמת העולם ה-2) לאמי ז"ל, מינה בת חיה ושאול סדובניק מקלישקוויץ  שבסרביה (היום מולדובה) ולאבי משה קרוננפלד מוויז'ניץ שבבוקובינה.

הוריי, דודתי ואני בוויז'ניץ

הורי גורשו עם יתר היהודים ע"י הרומנים מזרחה לטרניסטריה. בדרך הנוראה סבי ,אב אמי, האט את הליכתו בשל חמו (סב אמי) ומאז נעלמו עקבותיהם ולא נודע מה ארע להם ומתי. אמי, אמה ואחותה יוכבד (חיוה) הגיעו לבדן לאחר מסע רגלי ארוך, ומפרך בקור, בגשם ובשלג כשהן סובלות מרעב וממחסור, לבלקי שבצפון טרנסניסטריה (מחנה ריכוז). אבי ז"ל משה בן פייגה ומאיר קרוננפלד מויז'ניץ שבבוקבינה גורשו גם הם על- ידי הרומנים לטרנסניסטריה יחד עם הוריו וארבעת אחיו: אריה (לייב), יציק-הרש, פרידה ושושנה (רוזה). בדרך הגירוש הנוראה נפטר סבי ולטרניסטריה הגיעו סבתי עם ארבעת ילדיה. הם שוכנו במבנה גדול עם עוד משפחות רבות וביניהם גם שתי המשפחות סדובניק וקרוננפלד. שם  הכירו הורי זו את זה.

במחנה הריכוז הם סבל ייסורים רבים סבתי חיה  ודודי יציק-הרש נפטרו מטיפוס. דודי שרול, שירת בצבא הרוסי ובדרך נסיגתם הם הגיעו לאחד הכפרים שבו ריכזו את כל היהודים בבית-כנסת ונטבחו. עם הגעת הרוסים בסוף המלחמה שוחררו שרידי מחנות הריכוז של טרנסניסטריה. אמי ואחותה שבו לקלישקוויץ', אבי ששוחרר ממחנה העבודה הגיע אל אמי ויחדיו המשיכו לויז'ניץ', בה נישאו ושם נולדתי. השמחה הייתה מאוד גדולה.

נקראתי חיה ע"ש אם אמי אבל  אבי החליט לקרוא לי מחוץ לבית בשם קלרה מאחר וחשש/פחד מהאנטישמים שנשארו בעיירה. אבי קיבל משרת מנהל טחנת-קמח, משרה מאוד חשובה ומכובדת בזמנו. מצבנו הכלכלי היה מאוד טוב. למרות זאת החליט אבי לא להישאר שם  ולעלות לפלסטינה. הוא נימק זאת  שארץ ישראל היא המולדת האחת והיחידה של היהודים. הרוסים לא אפשרו ליהודים לצאת ועל כן הם ביקשו לעבור לרומניה. הגענו לרומניה ושם נדדנו הורי ואני, תינוקת בת שמונה חודשים בדרכים לא דרכים, ממקום למקום עד שחברנו לאחד המחנות ה"קיבוצים" שהכינו את הניצולים לעליה לארץ.

בסוף נובמבר 1947 הודיעו לנו השליחים מא"י להתארגן לנסיעה מבלי שנאמר לנו יעד הנסיעה. הביאו אותנו לתחנת רכבת ומשם עברנו לבולגריה לעיירה רוסה (רוסצ'וק) שעל גדות הדנובה. הבולגרים קיבלו אותנו בשמחה ובכיבוד שכלל גם תפוזים (סמל הגעגועים לארץ ישראל באותה תקופה) . משם המשכנו לעיר הנמל בורגס שבו חיכו לנו שתי אניות מעפילים: "גאולה" ו"מדינת- היהודים". אותנו העלו ל"מדינת-היהודים" שהייתה אוניה שוברת קרח באוקיינוס הצפוני. היינו 2664 מעפילים, בני גילאים שונים ודוברי שפות שונות. הצפיפות הייתה נוראה מנשוא והתנאים היו מאוד קשים. הייתי כבת שנתיים. מפקד האנייה היה יוסף אלמוג וצוות האנייה כלל אנשי פלי"ם ומתנדבים מחו"ל. יצאנו ב-2.10.1947 מעיר הנמל בורגס שבבולגריה. שטנו בבטחה מהים השחור עד שהגענו לים התיכון .

אני ואנשי הפלי"ם : משמאל יוסף אלמוג מפקד " מדינה היהודים" , גד לסקר "רפיח" ואייק "אקסודוס"

בהמשך השייט חברו אלינו אניות בריטיות על מנת  לשכנע אותנו להיכנע   וכשלא עלה דבר בידם הם ניסו לנגח את האנייה וגם זאת ללא הצלחה מאחר ואניית "מדינת- היהודים" הייתה אוניה מאוד חזקה . המעפילים התבקשו לזרוק לים ככל  שיותר חפצים מהמעט שלקחו עמם כדי להקל את השייט וההתחמקות של האנייה. הבריטים התיזו גז מדמיע, פעולה שגרמה למהומה נוראה ורבים נרמסו בניסיונם להגיע אל הסיפון. בסופו של דבר הצליחו הבריטים להשתלט על האנייה ובאותו הזמן חיבלו אנשי- הפל"ים במנועים כדי למנוע את גירושה של  האנייה והיא נגררה לנמל חיפה. גורשנו לקפריסין באנייות גירוש ואילו חלק מאנשי צוות, הצליחו לחמוק לנמל (חיפה). הבריטים הובילו אותנו למחנה גירוש באי קפריסין. המחנה היה מוקף בגדרות, מראה שעורר אצל שורדי-השואה זיכרונות ממחנות הריכוז וההשמדה אך הפעם ידעו שזו תחנה אחרונה בדרך למולדת – פלסטינה – ארץ ישראל ! הדרך להתגשמות החלום.

במחנה המעפילים שכנו את חלקנו במחנה קיץ באוהלים ו/או במבנים מחנה חורף. רבים מהמעפילים – שורדי שואה חוו בפעם הראשונה אוירה של חופש, שמחה ותקווה לחיים חדשים! במחנה הייתה הכנה לקראת העלייה והקליטה , שליחים מא"י  לימדו עברית, שירים . היו פעילויות של תנועות נוער שונות, מופעי תרבות ועוד. הייתה שם אווירה של הגעה הביתה. אל המולדת , אל החופש.

הבריטים נתנו קדימות למשפחות עם ילדים ו/או נשים בהריון לעלות לארץ. ב-4.2.1948 שבנו לארץ באניית "קדמה". יחסם של הבריטים הפעם היה טוב, אדיב ונעים. הם חילקו שוקולד באוניה ואני זכיתי לבובה. כשהר הכרמל וחיפה נראו באופק השמחה הייתה הפעם עוד יותר גדולה. הפעם ידעו המעפילים  שסוף סוף חלומם מתגשם והם מגיעים לחוף מבטחים למולדת! אותנו הסיעו למחנה אוהלים ברעננה ושוכנו 10 משפחות באוהל ענק.  כשנשאלנו על קרובי משפחה ביקש אבי להגיע לקריית-עמל מאחר ואמו ו-3 אחיו התגוררו בה. ואכן נשלחנו לטבעון וקיבלנו דירת חדר בשיכון עולים, ברח' העלייה (כיום רח' החורש). גרנו בבלוק התחתון ביותר בקצה של טבעון דאז. מאיתנו ועד רמת- הדסה (פנימייה  של עלית הנוער) השתרע יער אלונים. בשיכון התגוררו שורדי שואה : בודדים, משפחות וילדים שנולדו בגטאות ובמחנות הריכוז ,אחרים שנולדו לאחר המלחמה וכאלה שנולדו כבר בארץ. בשיכון הייתה אווירה של עזרה הדדית ותמיכה. המצב הביטחוני והכלכלי (תקופת הצנע) בארץ היה מאוד קשה וחלק מהגברים גויסו למלחמה (מלחמת העצמאות). אני כילדה לא חשתי בקשיים. שיחקנו מחוץ לדירות, בשטח הפתוח. טיפסנו על עצים, יצרנו משחקים שונים מענפים, מאבנים ומסמרטוטים. טילנו הילדים בשיכון ובסביבה הקרובה . טיילתי הרבה באיזור עם אבי ואחד המסלולים הקבועים היו הדרך בוואדי המקבילה לרח' השקדים של היום וההליכה לקרית-עמל לבית סבתי ומשם לפסל אלכסנדר זייד ולמערות בית- שערים העתיקה. הגננת הראשונה שלי הייתה מרים יונגמן ובגן למדתי עברית.  בשיכון עולים דיברו בשפות שונות ובבית דיברתי עם הורי ביידיש עפ"י בקשתי והתעקשותי.  המשכתי לגן חובה ברח' אלונים והגננת הייתה הלה פלור. אהבתי מאוד את האווירה בגנים ואת כל העושר והאושר שזכיתי להם. למדתי בבית- ספר "דגניות" שהשתייך לזרם העובדים. למדנו בשתי משמרות המחנכת ב-א', ב' הייתה שרה ברק ובכיתה ג'- פנינה ומושי. בסוף כיתה ג' עברנו לגור בשיכון עממי בקריית- עמל (רח' מרדכי וגולומב). זו הייתה התרגשות מאוד גדולה, לעבור מדירת חדר בבלוק בן 2 קומות כשבכל קומה גרו 9 משפחות ומרפסת ארוכה ומשותפת לאורך כל הקומה לבית דו-משפחתי ובו 2 וחצי חדרים, מטבח, שירותים ומקלחת עם אמבטיה. מסביב לבית יש שטח אדמה אותו אבי עיבד והפך אותו לגן-עדן של ממש. גדלו בו עצי-פרי, גפנים, ורדים ושלל פרחים.

למדתי מכתה ג'-ח' בביה"ס "קרית-עמל". זכורים לי המחנכים: דינה, מלכה גולני, ברוך ברק,חנה גרשוני, ויטה רשב"א – לוי ושמואל בן ארצי . ביה"ס העניק לי מלבד הלימודים שפע חוויות נעימות וייחודיות שזכורות לי עד היום. המשכתי ללמוד בתיכון גרינברג ולאחר מכן למדתי הוראה בסמינר הקיבוצים "אורנים", מכתה ה'-י"א הייתי בתנועת "הנוער-העובד" תנועה שהעניקה לי ולכמותי ערכים של חברות,נתינה,אהבת הארץ בפעולות , במחנות העבודה והטיולים המגוונים.

במיוחד זכורים לי המדריכה אילנה פרסי-ויינברג והקמונרי יעקב גרטי.

ב-9165  התגייסתי לצה"ל ושרתתי ב"עין-גב" כמורה חיילת. בעין-גב הכרתי את אישי אהובי יענקל'ה גולדשטיין – יעקב גזית. ב-1967 נישאנו, ועברנו להתגורר מול בית הורי בקריית טבעון. יענקל'ה אישי היקר היה לי כל מה שייחלתי לו : אבא מסור, חתן ,חותן וסבא אוהב ונאמן.  נולדו לנו 3 בנות: ליאת, רינת וישראלה. בנותיי זכו לסבא וסבתא  אוהבים ומטפחים. סבים שהעניקו לכולנו את אהבת האדם והארץ ומסורת ישראל. סבים שלא פסקו מלספר בכל הזדמנות את תולדות חייהם ובעיקר אודות השואה, כל הנורא שאירע להם . בבית הורי היה הכל מכל : עצב ושמחה , דאגות , חששות ואופטימיות , גאווה ואושר. אני סבתא לחמשה נכדים : גל,יובל,שלו,עידו ונועה גאה ומאושרת ואשריי שזכיתי .

אני ויענ'קלה שלי בעין–גב

הסוד

באחד הימים כשישבנו שנינו לבד על הספסל מתחת לעץ הפקאן פנה אליי אבי ואמר לי: "אני רוצה לספר לך משהו שאף פעם לא סיפרתי לך" באותו הרגע יצאה אמי מהבית וקראה לו "מוישה!" .  "לא עכשיו, אספר לך פעם אחרת" אמר לי אבי.

לא הגבתי. למחרת כשבאתי ושוב ישבנו על הספסל אמר לי אבי: "עכשיו אני אספר לך כי אמא לא בבית". לפתע נשמעה קולה של אמי  ואז שוב חזר אבי ואמר: "לא עכשיו". הסקרנות אחזה בי. כשביקשתי מאבי בהזדמנות אחרת לספר לי במה מדובר הוא היסס והתחמק מבקשתי. העליתי השערות שונות לגבי הסוד . אבי נפטר ואני נשארתי עם הסוד . פניתי לאמי שוב ושוב ובקשתי ממנה שתספר לי מה הסוד? נעניתי ב"אני לא יודעת" והוסיפה : אם אבא היה רוצה הוא היה מספר לך . הסקתי מכך שאכן אמא יודעת,התחננתי לפניה שתספר לי אך היא המשיכה בסירובה. באחת הפעמים אמרה לי : "אותך לא נתתי" את מי כן נתת ? שאלתי. היא התחמקה ותשובתיה היו לא ברורות. אולי זה הסוד?! אולי הסוד או אחר?! נשארתי עם השערה אחת אותה אמרתי לאמי . היא הייתה כעוסה ותגובתה הייתה סוערת ביותר. היא לא שללה את השערתי אך גם לא אישרה אותה. אמי ב- 7/1/2014 ולקחה עמה את הסוד.

הדבר לא נותן לי מנוח … !!! אעשה ככל שאוכל כדי לגלות אותו ומקווה מאוד שמתישהו אצליח בכך.

הזוית האישית

חיה: רננה יקרה נעמת לי מאוד הודות לך הצלחתי לעלות על כתב זכרונות וחווית מחיי אני מאחלת לך שהמשך דרכך הלימודיים והחברתיים יהיו מלאים וגדושים בחוויות משמעותיות, נעימות וחוויתיות.

רננה: אני מאחלת לחיה בהצלחה בהמשך, שתצליחי לגלות את הסוד שלך, המון בריאות ואריכות ימים.

מילון

העפלה
העפלה הוא כינוי לעלייה לא חוקית של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ההעפלה החלה בשנת 1934, לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, ורבים מיהודי גרמניה (וארצות אחרות) ביקשו לעלות לארץ ישראל.

ציטוטים

”אין לי ארץ אחרת“