מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המעבר מגאורגיה לארץ ישראל

ראש העיר החרים את שטח ביתנו

נולדתי בשנת 1943 בגאורגיה, בעיר קטנה ושמה אוני. אנחנו 7 אחים. 6 אחים ואחות. למדתי בבית ספר בעיר בה גדלתי. לאחר שבע שנים עברתי ללמוד בעיר טביליסי, עיר הבירה.

משפחתי היא משפחה דתית. סבי היה רב גדול בעיר אוני ואנו הילדים המשכנו את דרכו. אבי שילם במטבעות זהב בשביל לימוד התורה. הייתה לנו משפחה גדולה ועשירה. היה לנו בית גדול בלב העיר. אחי הבכור היה רב, שוחט ומוהל בטבילסי. סבי שהיה רב גדול בגרוזיה. אומרים כי כאשר דרש, הקירות רעדו.

מאחר ואבי לא עבד בשבת, כאשר החליפו את ראש העיר הוא זימן את אבי אליו ודרש ממנו לעבוד בשבת. אבי ברח מאוני ועבר לטביליסי ושם היו לו המון מכירים ממעמד גבוה. הוא קיבל עבודה טובה – מנהל מעבדה. בעיר אוני הייתה לו חלקת אדמה גדולה, אבל ראש העיר החרים לו את השטח של הבית. את השטח הוא חילק לשלושה אנשים: שופט, מפקד המשטרה ואיש יהודי רגיל. לאבי נתנו כבוד בכל העיר ולכן השופט שאל אותו אם הוא יכעס כאשר השופט ייכנס לשטח. אבי אמר לו שהוא אכן יכעס והשופט לא נכנס לשטח. מפקד המשטרה הכיר את משפחתנו ולכן, למרות שבנה בית, הוא לא נכנס אליו ומכר את הבית ליהודי. האיש היהודי בנה בית ונכנס אליו. מכאן ניתן ללמוד כי לאבי נתנו הרבה מאוד כבוד באוני, ולאבא שלי – מעבר לאדמת הבית – היה חשוב מאוד לשמור על הדת היהודית!

אנחנו הילדים למדנו בעיר אוני, אך מילדות למדנו תורה. מלבד תורה אבא שלנו לא רצה שום דבר ובתמורה לכך השם עזר לנו מאוד. בשנת 1956 חגגתי בר-מצווה, אך לא קראתי פרשה ולאחר בר-המצווה הלכתי ללמוד בטביליסי וגרתי אצל אחי הבכור ששמו אברהם. בשנת 1970, בגרוזיה, התחתנתי עם שרה דדיאשוילי מקרלי. אבא שלי דאג לי לבית בטביליסי.  לאחר שנה נולד לנו בן בכור וקראנו לו חיים. לאחר שנתיים נולד לנו בן נוסף ולו קראנו זבולון. לאחר שלוש שנים נולדה בת ולה קראנו מזיה. אני ואחיי גרנו בטביליסי, אך הורי נשארו באוני. לאחר הלימודים באוניברסיטה התחלתי לעבוד במפעל לייצור מטוסים. זה היה מפעל סודי. לאחר זמן מה הייתי אחראי על בדיקת חלקי המטוס, אחר כך הייתי מנהל עבודה ולבסוף הייתי מנהל מחלקה.

העלייה לארץ ישראל

הוריי עלו לארץ בשנת 1979. גם אני החלטתי לעלות לארץ בשנת 1979והתפטרתי מהעבודה, אך למרות זאת במשך כ-6 שנים לא נתנו לי לצאת מהמדינה. עבדתי בזמן זה כתור צלם בבתי ספר וגנים. ברוך השם, כסף היה. בגרוזיה הנשים לא עבדו, הן היו עקרות בית. לאחר חמש שנים הממשלה נתנה לי אישור לעלות לארץ ואני ומשפחתי עזבנו את גרוזיה ועלינו לארץ. כשעלינו לארץ גרנו בצור שלום שבקריית ביאליק, מכיוון שאבי אמר שאנו צריכים לגור קרוב אליהם. לאבי היה שם טוב בבית הכנסת וכיבדו את כל מה שאמר. אבי אמר שנכדיו (הבנים שלי) צריכים להתפלל ולקרוא ספר תורה על התיבה. כך היה ובניי התפללו בבית הכנסת במשך הרבה זמן. בתקופה זו גרנו בבית בינוני, עם שלוש חדרים, ברחוב שלום עליכם.

מאז ועד היום אנו חוגגים כל חג ביחד בביתי. אנחנו אמורים לחגוג את החגים יחד מכיוון שהחגים מאחדים אותנו. בכל חג אנו פותחים שולחן רחב ידיים למשפחה. כל ילדיי ונכדיי מגיעים לחגוג בביתנו את החגים. לרוב אני מברך ולפעמים גם בניי מברכים על הקידוש. שלושה אחים שלי נפטרו. אברהם נפטר בטביליסי והביאו אותו לקבורה בארץ. יצחק גר בישראל בקריית אתא ונפטר מזקנה, ואחי יעקב, שהתגורר גם בצור שלום, נפטר אף הוא מזקנה. כעת, אח אחד גר בחולון, אני בקריית ביאליק ואחי הקטן אהרון גר כאן בצור שלום. אחותי נפטרה לפני כשנתיים בקריית ביאליק.

ענבי ירושלים

פעם אחת, אחי הגדול הגיע לישראל, רבי אברהם בן בנימין. הוא גר בעיר הבירה של גאורגיה, טביליסי. הוא היה שוחט, מוהל ורב בעיר. ראשית, הלכנו לכותל להתפלל ואחי התפעל מאוד מהכותל, הוא נישק את הכותל ואת אדמת ירושלים. לאחר מכן, הסתובבנו בעיר ואחי בירך את כל עם ישראל. בדרכנו חזרה הביתה ראינו במקום אחד ענבים ואחי אמר כי הוא צריך לטעום בירושלים ענבים. יצאנו מהרכב וקטפנו אשכול ענבים. במקום היו כנראה שומרים והם ניגשו אלינו ושאלו למה קטפנו את הענבים. אחי הסביר להם בלשון הקודש שהוא תייר מגאורגיה וסיקרן אותו טעמם של הענבים. השומרים התנצלו ונתנו לנו מספר אשכולות ענבים.

כבוד למשפחה

אבי קרא לי משה כי לכל הבנים שלו הוא קרא בשמות מן התנ"ך: לאחיי קראו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון ולי קראו משה. לאחותי קראו רחל. כל הקהילה בגאורגיה הכירה את המשפחה שלנו כי היינו משפחה מכובדת מאוד. בתקופת סטאלין לא היה מקובל לשמור על הדתות ולא היו בעד הדתות. היה מסוכן להיות דתיים. אך יחד עם זאת היה בית כנסת באוני, בו שמרנו על הדת. עם הקהילה הגרוזינית היינו ביחסים טובים, הם האמינו לנו והכל עבר בשלום. למען האמת, אם היו צריכים להלוות כסף היו מלווים מיהודים, שנתנו מאהבה. דווקא מהגרוזינים היה פחד להלוות.

אנשים כיבדו אותי ואת משפחתי בגאורגיה וכך גם בישראל. יש לי שם טוב בקהילה. אני מתייחס אל אנשים בכבוד ובזכות זה הם מכבדים אותי בחזרה. אני מרבה לעזור לאנשים ולכבד את דעותיהם וכך הם מחזירים לי. לדוגמה, האנשים בבית הכנסת מוכרים פסוקים והם החליטו לא למכור את פסוק עשרת הדברים ולתת אותו בחינם והם נתנו לי את הפסוק הזה.

כשנולד לנו נכד ראשון, כדי לכבד את זיכרון אבי קראו לו בנימין. כשנולד הנכד השני נתנו לו את שמי בעודי בחיים. היה לי חשוב להמשיך את השמות שלנו וגם את הדת. הנכד בעצמו בחר ללכת עם כיפה בבית ספר ממלכתי, בלי התערבותנו. משמע הוא ממשיך בדרכים טובות.

נס ונפלאות

בשנת 1977 הייתי חולה מאוד, היה לי דימום פנימי, אמרו לי שיש לי גידול בקיבה.  הייתי גבאי בבית הכנסת באותה תקופה. ובכל פעם שהיו משפצים בו דבר מה – אני הייתי עושה זאת. לא פחדתי! ידעתי שהשם יעזור לי. בעת שאמרו לי שאני חולה מאוד ועלי ללכת לניתוח דחוף לא התייחסתי לכך בכבדות ראש. אמרתי לבנים שלי שילכו לרב אבוחצירה, שייתן מים ויברך את המים. תביאו לי את המים ויותר מזה לא צריך שום דבר. בן אחי הביא לי את המים ובניי הלכו להתפלל אצל דוד אבו חצירה. הוא אמר להם שאם הם מאמינים אין להם מה לבכות. אתם תראו נס ונפלאות במקום. לאחר שנתחו אותי, אמרו לי "סליחה טעינו". אני מאמין שהם לא טעו! אני יודע שקרה לי נס במקום! מאז ברוך השם עברו כמעט 20 שנה ואני מרגיש טוב! לי קרה נס עצמי!

הזוית האישית

משה חחיאשוילי: בביתנו יש חפץ יקר ערך עבורנו: שולחן שעובר במשפחתנו כבר מאה שנים, והמפתיע בו הוא שאין בו שבריר! השולחן נראה ממש חדש, למרות שהוא כבר בן מאה שנים. הוא נראה כך מכיוון שלמדו עליו תורה במשך דורות רבים.

מילון

יהדות טביליסי
ליהדות טביליסי הצטרפו במאה ה-19 חיילים יהודים רוסים שהיגרו לעיר, והצטרפו לקהילה היהודית הקיימת, וכמו כן הייתה קיימת קהילה קטנה של יהודי פרס. לאחר מלחמת העולם הראשונה שימשה טביליסי תחנת מעבר לחלוצים שעלו לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בטביליסי כ- 40,000 איש (ע"פ הערכות). ומתוכם כ-60% יהודים מקומיים. מקורות מסוימים קובעים כי ערב מלחמת העולם הראשונה היו בעיר חמישה עשר בתי כנסת, שהיו מאורגנים על פי הקהילות שמהן הגיעו.

ציטוטים

”"לא פחדתי! ידעתי שהשם יעזור לי"“