מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

המגן דוד שהציל את הלינה

185011898657e314e76ce879.80440676.JPG 90512242457e314e6b53d86.94593167.JPG
סיפורו של תכשיט - מגן דוד קטן שבזכותו חיי אימי ניצלו ואני פה לספר את סיפורה

סבתא רינה פרנק, סבתא של עמית פלוטניק מספרת לתלמידי בית הספר "היובל" ברעננה את סיפורה של אמה, סבתא רבתא של עמית. סיפורו של חפץ, תכשיט קטן, "מגן דוד", שהציל את חייה של הלינה פרנק. "אמי הלינה פרנק לבית מרקוביץ' ז"ל נולדה ב- 1.11.1927 בעיירה קטנה בפולין הנקראת טשביניה (Trzebinia) ליד קרקוב. לפני המלחמה היו בה כ-1300 יהודים – 329 משפחות שהם כ-70% מתושבי המקום. בעיירה היו מוסדות חינוך יהודיים בהם התקיימו שיעורי עברית וגם חוג דרמה, הייתה ספרייה עם כ-1500 ספרים, קופת גמ"ח (גמילות חסדים) לה תרמו היהודים כסף לנזקקים, היה שם תלמוד תורה ושתי ישיבות. האדמו"ר מבובוב הקים שם את חצרו.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99j%d7%aa21
אמי נולדה לליבא (1905) לבית קריגר ולסלומון שלמה (1901) לבית מרקוביץ'. היו לה שתי אחיות מקסימות: גיטל-גיטה שהייתה צעירה ממנה בשנתיים (1929) ומרילקה שהייתה צעירה מאמי ב-5 שנים (1932).

%d7%a9%d7%a7j%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa11

אמי הייתה ילדה חייכנית, מלאת שמחת חיים, תלמידה מצטיינת ומוכשרת מאוד בריקוד. היא רקדה בלהקה ותמיד הציבו אותה בשורה הראשונה. היא אהבה מאוד כלבים, אך פעם קרה לה מקרה מאוד טראומטי, לכלב שלה היו קרציות. היות שהייתה ילדה קטנה, דאגה מאוד ומבלי לשאול את הוריה לקחה נפט ושפשפה את עורו של הכלב, כדי שהקרציות ימותו. לאחר מספר שעות התייסר הכלב מאוד כי העור שרף לו ובסופו של דבר הוא מת. אמי בכתה מאוד ומצפונה נקף אותה במשך שנים רבות.

בהיותה בת 12 ב-1.9.1939 יום אשר לו כה חיכתה – יום תחילת שנת הלימודים החדשה בכתה ז', פרצה המלחמה. טשביניה שהייתה סמוכה למסילת הרכבת קרקוב-וינה הופצצה ונפלה בידי הגרמנים.

משפחתה ברחה אך חזרה אחרי ימים לעיירה. בימים הראשונים שדדו פולקסדויצ'ה ופולנים חנויות ודירות. יהודים רבים גויסו לעבודות כפייה, אחרים נחטפו מהרחובות לעבודות שונות כמו העמסת ציוד צבאי על רכבות, עבודות ניקיון במחנות צבאיים. מפעם לפעם הוטלו על הקהילה תשלומי כופר באמצעות כסף, כלי בית, דברי ערך. תנועת היהודים הוגבלה ונאסר עליהם לצאת מהעיר. בשל אווירת הטרור ברחו צעירים רבים מהעיירה מזרחה.

באוקטובר 1939 נצטוותה משפחת אמי כמו כל היהודים לשאת על זרועם סרט שרוול.

ובראשית 1940 הוחלף הסרט בטלאי צהוב והוטל עליהם עוצר לילה.

בית המסחר של המשפחה – בית מסחר לחומרי בניין ולהשכרת מערכות אוכל מפורצלן, וכן תחנת דלק בסמוך לבית המסחר – הכול הוחרם והועבר ל"נאמנים" ארים.

בסוף 1940 ובמחצית 1941 התחילו לחטוף גברים יהודים ולשלוח אותם למחנות עבודה. סבא שלי סלומון שלוימה (בן 40) היה ביניהם – מאז לא נודעו עוד עקבותיו הוא לא שב. כדי שלא ישלחו אותם למחנות ניסו יהודי טשביניה להשיג עבודה במפעלי תעשייה במקום. סבתי, אמי ואחיותיה עבדו בבית חרושת גומובניה, שהיה בעברו ביח"ר למוצרי גומי, אולם בזמן המלחמה הוסב לביח"ר לייצור מדים לצבא הגרמני.

בקיץ 1940 חיו בטשביניה 1100 יהודים. הם נצטוו לעקור ל-4 רחובות באחד מאזורי העיירה שהפך למעשה לגטו. בתחילה היה זה גטו פתוח, אך בהדרגה צומצמו השעות שבהן הותר ליהודים לצאת ממנו. נאסרה התקהלות של יותר מ-6 יהודים. אעפ"כ הסתכנו היהודים והתפללו במניין במקומות שונים. בגטו הוקם מטבח ציבורי ואורגנה בחשאי פעילות חינוכית.

לזכר קדושי קהילת טשעבין

%d7%a9%d7%a7k%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa16

במהלך הזמן הגיעו לעיירה עוד כ-1000 פליטים מהאזור. מרבית יהודי הגטו עבדו במפעלים גרמניים (תמורת 70 מארק לחודש). אמי עבדה באחד מבתי החרושת של אוסקר שינדלר (לא זה שעליו נעשה הסרט "רשימת שינדלר". ב-1962 בא שינדלר לישראל ונטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם שנחנכה ביד ושם. אמי ועוד אנשים מניצוליו עלו לירושלים להקביל את פניו ולחלוק לו כבוד בחום ובאהבה).

כדי להתקיים נאלצו היהודים למכור מחפציהם למקומיים. בתוך הגטו הותר לכמה יהודים להחזיק חנויות למכירת מזון תמורת תלושים.

ביוני 1942, לאחר שנתיים ו-9 חודשים מפרוץ המלחמה, הקיפו את הגטו יחידות ס"ס ומשטרה גרמנית. היהודים נצטוו להתאסף בכיכר טרגוביצה ולאחר סלקציה הם שולחו  מי לאוושויץ, מי למחנות עבודה (סוסנוביץ'), ומי לגטו חשאנוב – לשם נשלחו סבתי ליבא (בת 37), ובנותיה: אמי הלינה (בת 14.7 ) ושתי אחיותיה הקטנות: גיטה (בת 12) ומרילקה (בת 9). בגטו חשאנוב הן היו 8 חודשים עד 18.2.1943 (כלומר 3 שנים ו-5 חודשים אחרי פרוץ המלחמה).

בתאריך 18.2.1943 חוסל גטו חשאנוב. כל היהודים נצטוו להתרכז בטור ארוך ואז נערכה הסלקציה- מי לעבודה ומי למוות. סבתא ליבא שהייתה כבת 38 עמדה עם שלוש בנותיה צמודות לגופה: אמי הלינה (בת 15.3) מלפנים, גיטה (בת 13) ומרילקה (בת 10) מצידיה. שוטרים נאצים וכלביהם האימתניים הנובחים ללא הרף עמדו מול היהודים וערכו את הסלקציה. כשהגיע תורן של סבתא ליבא ובנותיה, שאל הנאצי את אמי "בת כמה את???" אמי התכוונה לומר: "חמש עשרה", אולם בטרם פצתה את פיה, ענתה אמה ליבא במקומה "שש עשרה!!!"

אמי קפאה על מקומה, בדיעבד היא הבינה שאמא שלה שיקרה את הנאצי כי חששה שאם הוא ישמע את גילה האמתי, ייגזר גורלה והיא תישלח לצד הנוראי, לקרמטוריום, להיחנק בתאי הגז ומשם למשרפות  יחד עם הזקנים והטף. מששמע הגרמני את הגיל "16", הוא קרע את סבתי מחיק אימה ומאחיותיה וזרק אותה בצעקות ובאכזריות לצד של החיים, לעבודות הפרך. (16 היה הגיל המבדיל בין חיים למוות). תוך שנייה ניסה הגרמני לקרוע את סבתא ליבא משתי בנותיה הקטנות ולשלוח אותה לצד של החיים, הכשרים לעבודה, כי הייתה צעירה, אולם סבתא ליבא לא הסכימה להינתק משתי בנותיה הקטנות ולהשאיר אותן לבדן והתעקשה ללכת איתן לצד הנוראי – למוות.

היו אלה הרגעים האחרונים שאמי הייתה עם האנשים היקרים לה מכל. לא ניתן לה להיפרד מהן – לא בחיבוק אף לא בנשיקה. הגרמנים קרעו אותה באכזריות אין קץ מאהוביה, כשברקע רעש מחריש אוזניים, פקודות נוראיות, נביחות כלבים צווחות וזעקות קורעות לב. היא ניסתה לנופף להן לשלום, אולם הן נבלעו בתוך ההמון המובל לתאי הגזים.

אמי הלינה נשלחה למחנה נשים נויזלץ בצ'כיה (היום שייכת לפולין) שם הייתה כשנתיים.

בתאריך 1.2.1945 צעדה אמי בצעדת המוות מנויזלץ לברגן בלזן בצפון גרמניה ליד המבורג. היא צעדה עם יהודים נוספים מאות קילומטרים במשך כ-3 שבועות. הם צעדו רעבים ומותשים בשלג ובכפור, עטויים בלויי סחבות, רגליהם כרוכות בסמרטוטים ועיתונים, בניסיון לשמירת חום גוף. הנעליים קרועות ובלויות. בדרך הם חפרו בשלג וחיפשו שורשים לאכול אותם. פעם אחת עברה הקבוצה ליד כפר קטן ונידח. הגרמנים ששמרו עליהם הרשו להם לחטט בפחי האשפה בפאתי הכפר כדי לחפש אוכל. כשהתפזרו היהודים לחיפושיהם עלה לפתע באפם ריחו הנפלא של פודינג שהגיע מאחת הבקתות. כולם מזי-רעב רצו לעבר מקור הריח. הם התפרצו לבקתה הקטנה אשר בפתחה היו מונחות קעריות פודינג מהביל לרגל יום הולדתו של ילד קטן במשפחה – מרוב רעב הם התפרצו וטרפו בידיים את הפודינג. הפעוטות שהתארחו במסיבת יום ההולדת צווחו בבהלה למראה אנשי הקבוצה שנראו כמו רוחות רפאים. למשמע הצווחות ולמראה הפעוטות הנחרדים אמא שלי נאלמה דום, קפאה על מקומה ולא נגעה באף קערית פודינג. מששמעו הגרמנים ששמרו בחוץ את הצווחות, הם רצו אחוזי טירוף לעבר הבקתה. כל אנשי הקבוצה נפוצו לכל עבר בפחד ובבהלה גדולה, ורק אמי נשארה קפואה על מקומה. הגרמנים תפסו אותה וכילו בה את זעמם. הם הצליפו בה בשוט וכמעט הרגו אותה במכות. היא הייתה הקרבן של הקבוצה למרות שלא טעמה כלל מהפודינג. היא התעלפה ונאספה ע"י חבריה. בדרך נס לא מתה.

בברגן בלזן הייתה אמי כשלושה וחצי חודשים עד יום השחרור ב- 10.5.1945

הישרדותה בחיים עם שחרור המחנה היא נס. כאשר הגיעו כוחות הברית לשחרר את המחנה הייתה אמי 'מוזלמן' (שלד עצמות). היא שכבה גוססת, מוטלת באפיסת כוחות על האדמה מחוץ ל'בראק' (צריף). לפתע עברה לידה אחות של הצלב האדום. בדיעבד התברר שמטרתה של אחות זו הייתה לאתר אנשים חיים מקרב יהודי המחנה ולשלחם לשבדיה לשיקום. כשאמי נקרתה בדרכה, בעטה בה האחות קלות ברגלה רק כדי להבחין אם חיה היא או מתה. אמי לא הגיבה, כלו כוחותיה, היא חשה שהיא גוססת. בשל חוסר התגובה סברה האחות שאמי מתה. אולם, לאחר שבריר שנייה הבחינה האחות כי כף ידה של אמי קפוצה. הדבר היה חשוד בעיניה, שכן אדם מת אינו קופץ את ידו. היא רכנה לעברה, שחררה את כף ידה הקפוצה, ולתדהמתה גילתה בה מגן דוד קטן כסוף. היא הבינה שאמי חיה! האחות אספה אותה, והעבירה אותה למקום שם האכילו, רחצו, והלבישו אותה. היה זה נס! בזכות המגן דוד חיה אמי, שכן בשארית כוחותיה חפנה אותו בכף ידה.

k

לולא המגן דוד לא הייתה קופצת את ידה ויש להניח שהייתה גוססת ומתה. נשאלת השאלה כיצד הגיע המגן דוד לידיה. וכך סיפרה לי אמי: בעודן עומדות בטור הארוך בסלקציה בחשאנוב (ב-18.2.43) הוציאה אמה, סבתא ליבא, מכיס מעילה את המגן דוד, הפריט היחיד שנותר ממשפחתה, חפנה אותו בכף ידה של אמי, בתה הבכורה, והשביעה אותה שתשמור על המגן דוד הזה מכל משמר, שלא תאבד אותו ושלא תמכור אותו, אף לא בעבור פת לחם – כי זהו הזיכרון הממשי, היחידי, הקדוש מהמשפחה. היא התחננה בפניה שאם אמי תישאר בחיים שהיא תספר לילדיה, לנכדיה ולניניה מה קרה למשפחה, ותעביר את המגן-דוד הקדוש הזה מדור לדור לנצח! אמי נצרה את המזכרת הקדושה היחידה הזאת בכל תקופת השואה. היא החביאה את המגן דוד בין סמרטוטי הבגדים שלבשה, בין הניירות והסמרטוטים שכרכה בהם את רגליה בתוך נעליים קרועות מרופטות, ואפילו החביאה אותו – מתחת ללשון! אמי קיימה את השבועה! היא שמרה על המגן דוד והוא הציל את חייה!

סיפור גלגולו של המגן דוד אף הוא סמלי ומרגש -זהו מגן דוד עבודת 'בצלאל' שנשלח מארץ ישראל לסבתי בפולין ע"י אחיה הצעיר האהוב, מקס משה קריגר, שעלה לא"י עם עליית היטלר לשלטון בתחילת שנות ה-30 ותודות לכך ניצלו חייו, הוא התגורר בארץ ישראל והקים בה את משפחתו. המגן דוד הגיע מארץ ישראל ושב לארץ ישראל אחרי שמילא את ייעודו – הצלת אימי. נסגר מעגל.

בזכות ברנדוט נשלחה אמי עם קבוצת יהודים לשבדיה למחנה מעבר מיכלבי Mikelbi. חצי יום הם עבדו בחקלאות וחצי יום למדו (אמי עברה קורס אחיות). הם נשלחו גם לבורוס Borus שם עבדו במתפרה לבגדי עבודה – ביח"ר אלגוף Algof . בשבדיה חיו גם במסגרת קיבוץ 'שרשרת' במשך חצי שנה.

סבתא הלינה בשבדיה – קורס אחיות 1946

%d7%a9%d7%a7l%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa6

בתאריך 24.1.47 יצאו 700 איש כולל אמי משבדיה. רכבת מיוחדת לקחה את האנשים – שארית הפליטה, והם הגיעו לנמל הלסינבו. שם עלו על ספינת המעפילים 'אולוואה' (חיים ארלוזורוב) בפיקודו של לובה אליאב. הם עברו דרך מיצר גיברלטר והמשיכו לאיטליה. שם ביקשו להצטרף עוד 700 איש. כדי לפנות מקום בספינה שגם כך הייתה כה צפופה, בחרו הפליטים משבדיה להשליך את מעט חפציהם לים ובלבד שהפליטים מאיטליה יוכלו גם הם לעלות לספינה ולהעפיל ארצה. מסע זה נמשך 5 שבועות בים.

בתאריך 1.3.47 הגיעו תשושים אך כה מאושרים לארץ הנכספת – ארץ ישראל! הם הגיעו לחיפה אך אז גורשו ע"י הבריטים לקפריסין. שם שהו 13 חודשים. בקפריסין עבדה אמי כאחות וחיה בשיתוף בקיבוץ של 50 איש.

באפריל 1948 העפילה שוב אמי לארץ וחייתה בקיבוץ נווה איתן.

הלינה וסמי

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4j%d7%99%d7%aa8

בתאריך 23.3.1952  נישאה אמי לבחיר ליבה לאבי – שמואל (סמי) פרנקו. נולדו להם שתי בנות- דור שני לשואה: רינה ואיילה. לרינה ובעלה מתי ויסברג רגב נולדו 3 בנות – דור שלישי לשואה: ענבל, נועה וטל. לאיילה ובעלה בן ליבסון נולדו 2 בנים, אף הם דור שלישי לשואה: מתן ואורי. מתן נישא לדייאנה (לבית מילר).

לענבל ולבעלה מיכה דרוקר  נולדו 3 ילדים – דור רביעי לשואה: לוטם עומר ודינדין. לנועה ולבעלה איתן פלוטניק נולדו 2 בנות, אף הן דור רביעי לשואה: עמית ועלמה. טל התארסה עם שניר פילוס.

כן ירבו צאצאים במשפחתנו – עם ישראל חי!!!

אמי הלינה נפטרה בי"ד באייר תשמ"ב  1982 – בת 54 הייתה במותה. יהי זכרה ברוך".

%d7%a9k%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa7

סבתא הלינה מעניקה אות הוקרה למלך שבדיה

%d7%a9%d7%a7%d7%95k%d7%a4%d7%99%d7%aa17

%d7%a9%d7%a7%d7%95k%d7%a4%d7%99%d7%aa18

 

img-20160524-wa0004

סבתא הלינה נפטרה בי"ד באייר תשמ"ב  1982 – בת 54 הייתה במותה. יהי זכרה ברוך!

המשוב של סבתא רינה על תיעוד בתכנית קשר רב דורי

היום בדיוק הוא יום השנה למותה של אמא שלי היקרה והאהובה זכרונה לברכה – י"ד אייר, תשע"ו 34 שנים!!! ריגש אותי מאוד להעלות על הכתב את סיפורה ולהשלים פרטים מעבר למה שצילמת מהאלבום. לפני כשנתיים ישבתי עם קרוב של אמא שלי, שפעיל מאוד ביד ושם, הוא מצטרף כעד לקבוצות חיילים בפולין ומנציח את זכר הקהילה בפולין. הוא הזמין אותי אליו הבייתה והוסיף לי המון, המון פרטים עם תאריכים מדוייקים של מה שקרה עם אמא שלי ומשפחתה. יש לו זיכרון פנומנלי. מסכן הוא חי שנים את השואה כל יום, כל היום…..הצלבתי את המידע שהוא נתן לי עם  מה שאמא שלי סיפרה לי ועם מידע מספר הקהילה והכל היה כל כך מדוייק – מדהים. רסיסי הפאזל שהיו לי התחברו לתמונה שלמה כוללת יותר (עד כמה שאפשר)…

י"ד אייר, תשע"ו

העשרה ברגן בלזן: "בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (מגרמנית: Bergen-Belsen, הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה. מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה". תשע"ו

מילון

ברגן בלזן
בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (מגרמנית: Bergen-Belsen, הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה. מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה".

ציטוטים

” סבתא הלינה עבדה באחד מבתי החרושת של אוסקר שינדלר“

”היום יום השנה למותה של אמא שלי היקרה והאהובה זכרונה לברכה - י"ד אייר!“