מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק בשנת 1947 עליתי לארץ עם משפחתי בעליה הגדולה בשנת 1951. עליה זו נקראצ "מבצע עזרא ונחמיה". מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50.  עלינו בעקבות הפרעות שהתרחשו בעירק. והגענו לארץ בלי כל רכוש או כסף והוריי נאלצו להתמודד בלי שפה ובתנאי מחייה קשים מאוד.

בבגרותי שמעתי מאבי את הסיפורים ששמעתי בהמשך. על העולים ובהם גם הורי שעברו קשיים והשפלות. כמו לדוגמה הריסוס באבקת די. די.טי, כאשר הם היו צריכים להוריד את הבגדים,‏ שזה היה מאוד משפיל לאנשים שבאו ממעמד אחר. עם כבוד עצמי ושמירה על ניקיון הגוף והלבוש.

ההשפלה הזאת נשארה צרובה בזיכרון הרבה שנים. גם לאחים הגדולים שמאוד נפגעו מהמעמד המביך הזה. הגענו לבית שאן והינו שם כחצי שנה. אני הייתי בין ארבע וזוכר ששחינו בנחל והעצים נגעו במים. זו תמונה שזכורה לי ושאבי ז"ל חתך עץ קטן של דקל והוציא מימנו עת מה שניקרא היום לבבות דקל.

שער העלייה 1951

"שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס", בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. ( ויקיפדיה).

לאחר כחצי שנה עברנו לשער העלייה  גם שם חיינו זמן קצר. חיינו שם בצריפונים ארוכים מעץ. משם עברנו ל"מחנה דוד". במרחק של ק"מ. הקימו שם מחנה אוהלים הודים המיקום היה בין ההר לבין הים ונשבו שם רוחות חזקות שאחרי כמה חודשים בחורף עף לנו ולעוד הרבה תושבים האוהל. אז עברנו לצריף מברזנט שהיה הרבה יותר טוב יחסית. את הצריף אבי חיזק ואת הגג כיסה בגלילי זפת מפני הגשם.

אבי גידר שטח לגינה וטיפח אותה מאוד. כמו גם שובך יונים ותרנגולות שנתנו לנו ביצים שאספנו כילדים זה היה כייף הוריי קיבלו רשיון למכירת נפט. היתה לנו גם אורווה ,חמור וכלב נאמן. לנו כילדים זו הייתה חוויה וכייף אבל להורים היה מאוד קשה לדאוג לשבעה ילדים. אני זוכר את הסיר הגדול על הפתיליה עם החרובים שהינו מביאים מההר והריח עדיין עולה באפי אפילו שהיתי עדיין קטן. העלייה שלנו הייתה כתוצאה מפרעות בעירק. הורי לא לקחו כמעט כלום והגענו בלי כלים ,לבוש או כסף. הוריי נאלצו להתמודד עם המצב וכמו כל עולה בלי שפה ואפשרות לנהל חיים נורמליים. השירותים והמקלחת היו במרחק של כמאה מטר מהבית,המטבח היה בתוך הבית שגם ככה היה קטן שני חדרים. כל הילדים, שבעה, ישנו בחדר אחד וחלקנו באותה מיטה. אבל התמודדנו עם זה אבי הוסיף את המטבח מחוץ לצריף והוסיף גם מרפסת.

עד פה החיים היו לנו בתור ילדים כחוויה. אני זוכר את לידת אחותי הקטנה בצריף עם מיילדת. אחרי כחצי שנה אמי נפטרה בגיל 35 ונשארנו שבעה ילדים לבד עם כל המשתמע מכך. אבי נכנס למרה שחורה והיה לו מאוד קשה בלעדיה. וכמובן שזה פגע גם ביחסו אלינו. הוא נעשה עצבני וחסר סבלנות. אנחנו ובעיקר האחיות הגדולות נשאו בעול הכבד של הבית. גם לעבוד וגם לדאוג למשק הבית לבישול ,ניקיון ,סדר וכ"ו. גם אני כילד קטן עזרתי בכל מיני דברים כמו: ללכת למכולת. להביא קרח למקרר. ועוד משימות שילדים גדולים היום לא חולמים לעשות. ולא כולם יודעים להעריך נכון את העובדה שיש להם אימא  שדואגת לכל. אוהבת. מחבקת. ומחנכת. בסיפור  הזה שלי אני רוצה להעביר מסר לילדים של היום. שמבחינתם הכל ברור מאליו. אומנם אמא נפטרה והיה קשה מאוד בלעדיה. אבל בזכות אבי שידע ללכד אותנו לאהבת אחים.

היינו יותר חזקים התמודדנו והתגברנו על כל הקשיים. ולכן הילדות שלי הייתה ילדות יותר בוגרת וידעתי ליהנות מכל דבר. ולשמח את עצמי כמו בילוי בים ששם ביליתי הרבה זמן בחיפוש כסף שנחשף אחרי הרוח. חיפוש צדפים ודגים קטנים ואפילו עצים שנפלטו לחוף ושהבאתי לאבי והוא עשה מהם כפכפים ומסרקים ומכר והתפרנס ועוד המון דברים. או מההר שבו גם בילינו הרבה. בנינו בתים על העצים קטפנו חרובים ואכלנו. למען האמת אכלנו הרבה מהטבע דבר שלמדנו מהערבים שגרו במעלה ההר והיינו אתם ביחסים מצויינים ולא נשארנו רעבים. היינו עם אבי מבקרים ומתארחים אצלם. שיחקנו בבוסתנים שלהם. וקטפנו מה שרצינו. הם כיבדו את אבי מאוד ותמיד שאלו לעצתו .הוא היה מאוד מוערך בקרב הערבים באזור. שם שיחקנו עד החושך. גם מהגשם ידענו ליהנות כשבנינו רפסודות וזרמנו עם הזרימה של מי הגשמים. את כל המשחקים היינו עושים בעצמנו. כמו עגלות עם לגרים שמצאנו. קורקינט, חץ וקשת. רובים ומקלעים ועוד הרבה  משחקים ומשחקי חברה. שיחקנו מחוץ לבית. בקיצור עשינו יש מאין ולא היה משעמם. ולכן הילדות שלי היתה גם שמחה וגם עצובה.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – התמודדות העולים במעברות בעשור הראשון למדינת ישראל

הזוית האישית

המסר שלי: צריך לדעת לא להתבכיין ולשמוח במה שיש כי זה לא מובן מאליו. על התקופה הזאת אני יכול לספר עוד הרבה אך די בכך. חשוב לי להעביר לילדיי ולדורות הבאים את המסר של העריכו וכבדו את הוריכם שעושים הכל למענכם ואת האהבה הרבה שאמא מעניקה לכם אל תראו את כל הטוב שיש לכם כמובן מאליו ותלמדו להיות שמחים בחלקיכם.

חוויה יפה להיות בתכנית הקשר הרב דורי ביחד עם הנכד.