מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החנוכיה של סבא רבא מפאס למוזיאון ישראל

גלגולה של חנוכייה המשפחתית ממרוקו למוזיאון ישראל

נס החנוכייה

גלגולה של החנוכייה המשפחתית מבית סבא בפאס שבמרוקו למוזיאון ישראל.

בשנת 1912 בין 17-19 לאפריל (ל' ניסן ב' – אייר תרע"ב), שבוע לאחר סיומו של חג הפסח וחגיגות המימונה, פרצו פרעות נגד היהודים בעיר פאס – במלאח – רובע היהודים.

הפרעות קבלו את השם "תריתל" שפירושו פוגרום. ההתנגשות החלה לאחר שכוחות הצבא המוסלמים – מרוקאים בעיר פאס, התקוממו נגד המדריכים הצרפתים שלהם וירו בהם למוות. (במרץ של אותה שנה לאחר שנחתם הסכם פאס.- הפכה מרוקו –כמו אלג'יר ותוניסיה למדינת חסות של צרפת).

המלאח של פאס היה רובע מסוגר, מוקף חומה גבוהה ובפתחו שער גדול. היהודים ניסו לנעול את שער המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים אך ללא הצלחה. החיילים פרצו אל המלאח, ואחריהם הגיעו אלפי מוסלמים תושבי העיר. במהלך הימים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת. רכוש יהודי רב נהרס והועלה באש. גם ביתם של סבא רבה ר' יעקב קדוש וסבתא  מרים נהרס כליל. כשפינו את הריסות הבית מצאו בין ההריסות את החנוכייה הגדולה והיפה הנראית בתמונה ששמו של רבי יעקב קדוש חרוט במרכזה, שבה נהג סבא יעקב להדליק בשמן את נרות החנוכה מידי שנה.

תמונת החנוכייה המקורית

לאחר מותו עברה החנוכייה בירושה לסבי – פפי רפאל מרדכי קדוש ז"ל אשר המשיך להדליק בה נרות בשנים הבאות.

ביום בהיר אחד, בשנת 1949 כשנה לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר אבי חיים קדוש ז"ל – הבן הבכור ואחיו היו בעבודה ובלמודים וממה אידה – סבתי הייתה לבד בבית, התדפק על דלת הבית אדם שהציג את עצמו "שליח מארץ ישראל". זה בלבד נתן לו כבוד גדול ופתח לפניו את הדלת. השליח חיפש חפצי יודאיקה יהודיים וממה אידה הציעה לו את החנוכיה, הוא הבטיח שישמור עליה היטב ויביאה לארץ ישראל.

כשאבי חזר הביתה סיפרה לו אימו את המעשה בשליח  ושהיא נתנה לו את החנוכיה. אבא צעק ובכה ולא היה מוכן לוותר על החנוכיה, לאיזה נוכל שמציג את עצמו כ"שליח מארץ ישראל". אבא חיפש אותו בכל העיר ולא מצא. מה שחיזק את המחשבה שיש פה עסק עם נוכל שאוסף חפצי יודאיקה, כדי למוכרם בכסף רב. הוא הצטער מאוד מאוד ולא מצא מרגוע לנפשו ימים רבים. כשגבר הגעגוע הלך לאמן וביקש לעשות חנוכייה דומה.  וכך- מידי שנה בהדלקת נרות חנוכה נזכרו בחנוכייה שאבדה לבלי שוב.

 

תמונת החנוכייה השנייה

 

לימים…. באוקטובר שנת 1956 עלינו לארץ כשאני בת שנתיים, יחד עם סבי וסבתי הורי אבי והתיישבנו בירושלים.

במאי 1965 נחנך בירושלים מוזיאון ישראל והלכנו לבקר. סיירנו במוזיאון בין כל חדרי התצוגה ולפתע מצא אבי את עצמו עומד מול קיר ענקי  –  מלא בחנוכיות. החנוכייה האבודה קרצה לו ממרכז הקיר, בכל גודלה, יופייה והדרה. לא אשכח את צעקתו של אבי "הנה היא החנוכייה שלנו" אבא פרץ בבכי משחרר שאצר בתוכו כל השנים. אכן החנוכייה לא נגנבה אלא הגיעה ארצה למוזיאון ישראל.

 

קטלוג קיר החנוכיות במוזיאון ישראל. מס' החנוכייה שלנו – 62

שנים רבות הוצגה החנוכייה על קיר המוזיאון וכשביקרנו שם הלכנו תמיד לראותה. לימים עם החלפת תצוגות במוזיאון נעלמה שוב החנוכייה, החלטנו לברר היכן נעלמה. הסתבר לנו מהנהלת המוזיאון שחנוכייה זו יחד עם עוד חפצי יודאיקה מהמוזיאון, מסתובבים בתערוכות במוזיאונים ברחבי העולם, הובטח לנו שכשיגיע האוסף לארץ בחזרה, נוזמן לראות את החנוכייה וישמחו להכיר את המשפחה ואת סיפורה. וכך היה בפורים לפני שנתיים הוזמנו למרתפי מוזיאון ישראל ובהתרגשות גדולה הראו לנו את החנוכייה הנמצאת שם בשמירה, תוך הבטחה שהיא תוצג שוב בקרוב ונוכל לראותה מתנוססת על קיר המוזיאון, כך שגם נכדנו יזכו לראותה.

להלן מספר תמונות מהמפגש עם החנוכייה במוזיאון ישראל

 

החנוכייה עם תמונת סבא רבא, רבי יעקב קדוש

 

מפגש משפחתי עם החנוכייה

הזוית האישית

רינה מספרת לאיתן את סיפור החנוכיה המרגש וגלגולה של חנוכייה מבית סבא רבא במרוקו למוזיאון ישראל.

מילון

יודאיקה
חפצי ערך יהודיים בעלי זיקה למסורת

ציטוטים

”אבא צעק ובכה ולא היה מוכן לוותר על החנוכיה“