מאגר סיפורי מורשת

מקור שמי

שמי שוש שקד ואני הסבתא של אורי שקד, נכדי הבכור מתוך שישה (בינתיים…), יש לי ארבעה ילדים וכולם נשואים. אני גרה בקיבוץ גונן יחד עם בעלי שמעון.

כשעליתי לארץ מעיראק בגיל 3 חודשים, סמוקת לחיים ואדומה כשושנה, הציעה פקידת משרד הקליטה להורי לבחור עבורי שם ישראלי ולקרוא לי בשם שושנה . השם המקורי שלי היה רגינה על שם הדודה של אבי. שם משפחתי היה בלבול (זמיר), כינויו של סבי-אבי שהיה חזן בבית הכנסת ושר כזמיר. עם נישואיי לבעלי שמעון, קבלתי את שם משפחתו – שקד.(במקור שם המשפחה היה מנדל שפירושו שקד ועוברת היות ובן גוריון, ראש הממשלה הראשון שלנו, ביקש מכל קצין הנשלח לחו"ל, לשאת שם עברי.)

ילדותי

עם הגיענו לארץ בשנת 1951, הורי, אחותי סימה הבכירה ממני בשנתיים ואני, הועברנו משער העליה, לאחר שרוססנו בדי.די.טי, למעברת אוהלים בבאר שבע. אבי עבד בסלילת הכביש היורד מכורנוב (ממשית) לים המלח ואימי טיפלה בנו. בהמשך, עברנו למעברת רמתיים. את הצריף במעברה אני עדיין זוכרת היות וגרתי שם עד גיל חמש. חשמל לא היה ולכן הבישול נעשה על גבי פתיליה, התאורה בעששית נפט, גיהוץ במגהץ פחמים, קירור המזון בארגז קרח, כביסה בגיגית וטחינה במכתש ועלי. השירותים היו מחוץ לצריף ("קלע וברח"). התקלחנו רק פעם בשבוע בגיגית ומיים חמים שאמא חיממה על הפתיליה.

העששית: בשעות אחר הצהרים נהגה אמי לנקות את הפיח שהצטבר על צינור הזכוכית של העששית ולאחר מכן, הייתה ממלאת נפט במיכל העששית ומכינה אותה להדלקה עם רדת החשכה. את העששית שמרתי במשך שנים רבות, וכשהייתי מחנכת, הייתי מספרת לילדי כיתתי את סיפור העששית עד שלפני שנה חתול שקפץ מבעד לחלון הכיתה בלילה, הפיל אותה וניפץ את צינורית הזכוכית. הבסיס – המיכל, עדיין שמור אצלי.

לגן הילדים הלכתי עוד כשגרנו במעברה. במשך השנה, עברנו לגור בפתח תקווה, אני לא רציתי להפרד מהגננת ומהגן, לכן בכל בוקר, במשך החצי שנה שנותרה, נסעתי עם העוזרת לגננת שגרה בפתח תקווה, אל הגן שבמעברה.  בפתח תקוה, (ברחוב שטמפפר) גרנו בבית "ערבי" עם קירות עשויים בוץ ומצופים בטיח ובסיד לבן. (מאוד אהבתי לקלף את הטיח מהקיר על מנת לראות את אניצי הקש שבתוך הבוץ). לבית היו חלונות גדולים דרכן יכולנו להיכנס  ולצאת מהבית ואף לשבת על אדן החלון ולקרוא בספר. בחצר הגדולה שלנו היה מאגר של שילדי מכונית בהם שיחקנו יחד עם החברים בשכונה. אחר הצהריים נהגנו לצאת לכיכר העיר שם פגשנו ילדים רבים (שאת חלקם לא הכרנו) וביחד יצרנו מעגלים, שרנו ורקדנו כמו למשל השיר "אבדה לנו כבשה", שחקנו קלאס ותופסת. עד שקיעת החמה.

בכל בוקר כשפתחנו את הדלת, גילינו זוג בקבוקי חלב אותם חילק החלבן לפנות בקר. בתורנות, היינו הולכות למאפיה הסמוכה וקונות פיתות עיראקיות ריחניות ולחמניות טריות. במשך שמונה שנים, צעדנו בכל בוקר כעשרים דקות, אחיותיי סימה רינה ואני לבית הספר "יעקב קרול". מאוחר יותר כשאורי אחי הקטן גדל מעט, הוספנו עוד עשר דקות הליכה כדי להביא אותו לגן הילדים. בבית סיפרי "יעקב קרול" היו רק 3 שכבות בהתחלה (א, ב וג) בכל שנה נוספה שכבה. בכיתה א' למדתי בצריף ומאחר ולא היו מספיק כיתות לימוד, בכל מחצית היינו מתחלפים וכמה כיתות היו לומדות "במשמרת שנייה" זאת אומרת מתחילים ללמוד בשעה 12:30 ועד 16:30. מאוד אהבתי ללמוד במשמרת השנייה.

זכרונות נוספים מפתח תקוה: אמי נהגה לבשל בכל יום ארוחה חמה וטעימה מאוד אבל אני תמיד רציתי לקנות פלאפל כמו כל ילדי השכונה. לכן, הגענו להסכם שבימי שני, ביום הכביסה, נקבל מאימא 20 גרוש ונקנה חצי מנה פלאפל לכל אחת מאיתנו (היינו 3 אחיות). היום אני יודעת ומתגעגעת לתבשילים הנפלאים של אמי בעיקר ה"קובות" למיניהן.

לפני פורים, נהגה אימי לשבת בערבים ולתפור לי ולאחיותיי תחפושות לפורים מקוריות משאריות הבדים שנשארו לה בהיותה תופרת. כל חברותיי קינאו בי בשל כך.

השתתפתי במקהלת בית הספר. בכל אירוע היו מזמינים את המקהלה להופיע על הבמה בפני כל תושבי העיר פתח תקווה. אני בעיקר אהבתי להופיע עם המקהלה בערב יום העצמאות.

כשהייתי בכיתה ה', בהפסקה, שברתי את ידי ונאלצתי במשך חודשיים להסתובב עם גבס. אלו היו ימים של קיץ שבהם ילדי הכיתה למדו שיעורי שחייה. בקינאה גדולה הסתכלתי בהם והצטערתי שאיני יכולה להצטרף אליהם. מלבד זאת, הזעתי מאוד מתחת לגבס וזה היה מגרד מאוד…

כשהורי עברו לגור בתל-אביב, נולדה דניאלה אחותי הצעירה, ובמקביל, בחרתי ללמוד בבית הספר התיכון החקלאי "עיינות". הלימודים בתנאי פנימיה נעמו לי מאוד ועיצבו את דרכי כעצמאית, תורמת, אחראית ופעילה חברתית. אלו היו ארבע שנים מאושרות ובסופן, יצאתי עם תעודת בגרות מלאה ומיומנות גדולה בגידול תרנגולות.

צבא

לצבא התגייסתי במסגרת גרעין נח"ל- "גרעין סנפיר" המיועד לקיבוץ גונן. לאחר הטירונות במחנה 80, נבחרתי ביחד עם עוד 99 נחלאים למקהלת הנח"ל (על ידי יאיר רוזנבלום שבחן אותנו) ולהצטרף ללהקת הנח"ל שהופיעה ברחבי הארץ לציון 20 שנה להקמתה. ההופעות נערכו בכל רחבי הארץ, חיים יבין הנחה, שושנה דמארי הופיעה וגולת הכותרת היה ה"שיר לשלום" ששרה מירי אלוני. תפקידנו הסתכם בשירת ה"המנון לנח"ל". בהחלט חוויה מיוחדת! בהמשך הצטרפתי לחבריי להאחזות "נחל גולן" הנמצאת בדרום רמת הגולן. הסורים, שצפו עלינו מעברו השני של ה"רוקאד", נהגו לשגר עלינו מדי יום טילי קטיושות. במקרים אלו, הבנים עלו לעמדות ואנחנו הבנות, רצנו למקלט. בגלל ריבוי מקרים אלו, למדנו לזהות את קול היציאה של הטיל, את שריקתו במסלול השיגור ועד לפיצוץ על הקרקע. באחד הימים, בעוד חלק מהבנות מתקלחות במקלחת המשותפת, נשמע קול יציאת הטיל, אחת הבנות צעקה: "יציאה" מיד התעטפנו במגבות ויצאנו לשוחה המובילה למקלט. לא עברו שניות בודדות, שמענו את הבום הגדול וראינו את דוד המקלחת שלנו מתעופף באויר ואת המקלחת נהרסת. היה לנו מזל גדול! במהלך החודש הבא, נאלצנו להתקלח בחדרים, עם מים חמים שהבאנו בדליים מהמטבח. בשנת 1969 נבחרתי לחיילת מצטיינת של הנח"ל והשתתפתי בטקס למאה החיילים המצטיינים אצל נשיא המדינה זלמן שז"ר ז"ל.

בשנת 1970 הגעתי לשל"ת בקיבוץ, השתלבתי במערכת החינוך, ועם שיחרורי מצה"ל הפכתי להיות חברת קיבוץ, נישאתי לשמעלה בעלי ויצאתי ללימודים במכללת אורנים.

הקמת המשפחה בקיבוץ גונן

עם סיום לימודיי בארנים ולידת בני הבכור אופיר, התחלתי לעבוד כגננת בקיבוץ ובהמשך כמחנכת וכסגנית מנהלת בבית ספר "הגומא" בכפר בלום. במהלך שנים אלו, נולדו שלוש בנותיי – שני,אילה וליאת.

בית הספר היסודי בכפר בלום היה ביתי השני לאורך שנות עבודתי בו. בית הספר השוכן על גדת הירדן, הצטיין בחינוך הילדים לקשר עם הטבע, הקנה ערכי סובלנות, אהבת הארץ והיחס המכבד לאחר.במהלך השנים, הקפדתי ללמוד ולהעשיר את הידע שלי בקורסים שונים (קורס מנהלים לדוגמא), תואר שני ב"שילוב אמנויות בחינוך", העשרה אינסטרומנטלית ועוד..

בשנת הלימודים הנוכחית, תשע"ז, פרשתי לגימלאות לאחר 41 שנים מאתגרות, מעניינות ומהנות במערכת החינוך. כיום אני מדריכה מטעם בית התפוצות "בקשר הרב דורי" בבתי הספר שבגליל העליון ונהנית מכך מאוד! אני גם שומרת על קשר עם ביה"ס "הגומא" ומשתדלת לתרום מנסיוני ומהידע שצברתי לחברותיי המורות.

ילדיי נישאו כולם ושלושה מהם גרים מחוץ לקיבוץ. יש לי שישה נכדים ואני שומרת איתם על קשר רציף, מרבה לבקרם והם אותנו בקיבוץ (למרות המרחק) ומשתדלת לסייע בטיפול השוטף בגידולם.

במרכז גרים שלוש אחיותיי ואחי, שגם הם הרחיבו את משפחתם וביחד, אנו מסייעים לאימנו, סבתא רשל בת ה-90 (שתהיה בריאה!) החייה בגפה בתל אביב.

הזוית האישית

אורי: אני נהניתי בכך שלמדתי דברים רבים על העבר של המשפחה ושל סבתא ולמדתי איך הדברים מפעם השפיעו על היום ואיך הם שונים מהיום במהלך פגישותינו היה לי נעים לעבוד עם סבתא והרגשתי שלמדתי דברים חדשים השיעור הזה בהחלט אחד השיעורים הכיפיים והמעניינים שהיו לי במהלך השנים. תודה סבתא!

סבתא שוש: הייתה זו חוויה מדהימה לפגוש את נכדי בבית הספר ולספר לו את סיפוריי והוא בסקרנות רבה שואל ומתעניין במיומנות רבה חשף אורי בפניי עולם חדש של יישומי מחשב הפעילות המשותפת חיזקה את הקשר בינינו והעצימה את אהבתנו ההדדית. תודה אורי ותודה למחנכת יעל שהובילה את התכנית ברצינות יצירתיות וחשיבה מקורית איך להפוך את המפגשים למעניינים וחוויתיים.

שוש שקד תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

האם צהלה צוהלת

סיפור המעברות של סבתא שוש שקד