מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בניית משפחה לצד בניית מדינה

14 003-2
סיפורה של משפחתי, מפליטות דרך העפלה וחיי-היום יום, מראשית המדינה ועד ההווה לצד הקמת המדינה וביסוסה.

שמי אסתר אופנבך, מבית משפחת צלניק.

נולדתי בשנת 1949 בתל-אביב. משפחתנו הקטנה מנתה 4 נפשות: שני הורי, ניצולי השואה, בלה וקלמן, אחותי הגדולה יפה ואנוכי.

הורי ילידי פולין, עלו ארצה בשנת 1948 במסגרת גל ההעפלה של ניצולי השואה, לאחר שהייה במחנה עקורים באירופה שהוקם על ידי בעלות הברית' בתום מלחמת העולם השנייה.

הורי עלו על אוניית המעפילים "ירושלים הנצורה" שנקראה על שם המצור על ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות שהתנהלה באותה תקופה בארץ ישראל.

האנייה הפליגה ב-3 בפברואר 1948, מעיר באיטליה בשם פשיה רומנה, כשעל סיפונה 680 מעפילים. עם ההתקרבות לחוף תל-אביב חסמו אותה שתי משחתות בריטיות ואילצו אותה להפליג בכיוון חיפה. בקרבת חיפה נחתו חיילים בריטיים על סיפונה וניסו להשיטה לכיוון הנמל, אך צוותה חיבל בספינה ולבריטים לא נותר אלא לגרורה. המעפילים, יחד עם צוות הספינה הזר, הועלו לספינת הגירוש  'אושן ויגור' וגורשו למחנה מעצר בקפריסין.

3

הורי שהו במחנה מספר חודשים, במהלכם נולדה אותי הבכורה – יפה. לאחר מספר חודשים, עם קום המדינה, עלו הורי עם התינוקת הקטנה למדינה הצעירה, שאך זה נוסדה.

הורי ששרדו את זוועות השואה איבדו כמעט את כל משפחתם במחנות ההשמדה.  אמי פליטת המחנות איבדה את שמיעתה כמעט לחלוטין, עקב מכה שקיבלה בראשה, מכת רובה של חייל נאצי ואבי נלחם בגרמנים עם קבוצות פרטיזניות ומאוחר יותר במסגרת הצבא הרוסי.

כמו רבים אחרים, שהגיעו לארץ במהלך מלחמת השחרור, הורי הגיעו לארץ חסרי כל ושוכנו בבית נטוש ביפו. אבי גויס מיד לצבא ועקב ניסיונו הצבאי נשלח להשתתף במלחמת העצמאות (עוד לפני שידע מילה אחת בעברית) ובמהלך המלחמה נפצע ואיבד שתי אצבעות.

בילדותי המוקדמת גרתי ביפו בשכונת "גבעת עליה" או בשמה הערבי  "ג'באליה". כשיפו  נכבשה בידי האצ"ל ביולי 1948 רבים מתושבי ג'באליה הערבים נמלטו ממנה. תוך זמן קצר הובאו עולים, ביניהם גם משפחתי, לבתים הריקים ושם השכונה שונה ל"גבעת עלייה".

אני

2
זוכרת כי הבית היה סמוך מאוד לחוף הים וכדי להגיע לחוף נדרשתי לרדת 10 מדרגות בלבד. הסביבה בה גדלתי הייתה סביבה מעורבת של אוכלוסייה יהודית וערבית. למיטב זכרוני כילדה, חיינו אז בדו-קיום עם שכנינו הערבים ולי כילדה היו חברות ערביות כמו גם יהודיות.

בהמשך ילדותי,  עברנו לשכונת עג'מי, שגם היא ביפו. הבית בשכונת עג`מי היה בית ערבי ישן עם שירותים ומקלחת שהיו בחצר. בעיקר, אני זוכרת את רצפת המוזאיקה המיוחדת שנראתה כמו שטיח צבעוני. באותם ימים לא היה חשמל בשכונה, את הבית הארנו בעזרת מנורות נפט שנקראו עששיות. אמי בישלה בעזרת פתיליות או פרימוס (ששימש לבישול מהיר יותר מפתיליה). עד היום, אני זוכרת היטב את המאכלים המסורתיים של אמי ועד כמה אהב אבי את הגפילטע פיש שלה. גם המקרר שלנו אז, לא היה חשמלי,  הקירור נעשה בעזרת קרח אותו היה צריך לקנות  מדי יום.

בשכונה גרו משפחות מכל התפוצות והעדות – טורקים, בולגרים, פרסים, פולנים, רומנים, עירקיים, מרוקאים ועוד- כור היתוך של ממש .וכך נראה גם חוג חברי הקרוב מאז ועד היום ללא הבדל עדה או מוצא .

בביתי דיברו בעיקר אידיש משום שאמי לא דיברה היטב עברית. שמיעתה המוגבלת (תוצאה של המחנות הגרמניים) השפיע על יכולתה לקלוט את השפה, גם לאחר שנים רבות בארץ.

בית הספר היסודי (שקראנו לו אז- ביה"ס עממי) בו למדתי כילדה נקרא "דב הוז" שהיה ביה"ס יהודי חילוני. המורה להתעמלות שלנו היה גדעון הוד שהפך מאוחר יותר לשדר ספורט מפורסם בקול ישראל.

4

עם סיום לימודי בביה"ס היסודי התחלתי ללמוד בתיכון במסגרת  "לימודי ערב" כשבמקביל עבדתי במהלך היום, על מנת לממן את לימודי ולסייע בפרנסת משפחתי.

5
כנערה אהבתי במיוחד את להקת התרנגולים. הייתי חברה בתנועת הנוער "בשומר הצעיר", בנוסף הייתי נוהגת ללכת למועדון נוער ביפו, שם הייתי נפגשת באופן קבוע עם חבורה של נערות ונערים בני גילי, היינו מבלים, רוקדים ונהנים בימי שישי ושבת.

אני בן זוגי, זאב נפגשנו למעשה באותו מועדון ביפו כבני נוער מספר שנים לפני  שהפכנו לזוג לאחר מפגש מיקרי באירוע של חבר משותף.  בהמשך, לקראת גיוסי, עברה משפחתי לגור בחולון.

 

 

 

6
התגייסתי לצה"ל יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, בתאריך 12.6.1967 . לפני הצבא עבדתי כפקידה בחברת הובלות וכשפרצה המלחמה במקום לצאת לחופשה לפני הגיוס, התנדבתי דרך החברה בה עבדתי לפעולות סיוע לצה"ל.

בצבא שירתתי בחיל השריון בבסיס גייסות השריון במחנה ג'וליס. אני זוכרת היטב את ראשיתה של מלחמת ההתשה שהתנהלה בסיני ואת הקושי שהיה לי לבצע תורנות לילה ולהיות זאת שמקבלת את הדיווחים מהחזית עם שמות ההרוגים.

עם שחרורי מצה"ל, מפקדי בצבא שהשתחרר מהצבא ועבר לעמוד בראש מחלקת הביטחון בשדה התעופה לוד (כיום נמל תעופה בן גוריון) ביקש שאגיע לעבוד במחלקה הבידוק בנמל התעופה. המשרד בו עבדתי, הקיים למעשה את מח' הבידוק הביטחוני בנמל התעופה כלקח מאירוע חטיפת מטוס אל-על לאלגיריה בשנת 1968, שהביאו את ישראל לנקוט באמצעי בידוק ביטחוני מהקפדניים בעולם. בזמנו כל נוסע שהיה נוסע לחו"ל היה חייב לעבור בידוק ביטחוני בתא סגור, וזאת הייתה תחילתה של מחלקת הבידוק הקיימת היום.

7
בעלי ואני נפגשנו לאחר שחרורי מהצבא בחתונה של חבר משותף ולאחר כשנה וחצי התחתנו. לאחר נישואינו גרנו בדירה בשכונת "קריית שלום" בת"א (דירת הוריו של בעלי- ששהו באותו זמן בארצות הברית). שם נולד בני הבכור, עמיר.

לאחר תקופה קצרה עברנו דירה לבת-ים, שם נולדו בתי ענת ובני עידו.

לפני כשלושים שנה, הקים בעלי עסק עצמאי לקירור ומיזוג אויר ובמהלך השנים הצטרפתי אליו לניהול המשרד בעסק.  עם הגיעי לגיל הפרישה אני ממשיכה לעבוד בעסק אך בנוסף אני מבצעת התנדבות של פעם בשבוע במרפאת העיניים בבית החולים וולפסון.

יש לי 3 ילדים:  עמיר, ענת  ועידו: בני הבכור גר כיום בגדרה, לאחרונה השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף לאחר שירות של 25 שנים. בתי ענת הינה רוקחת ובני הצעיר עידו מתגורר בארצות הברית שם קיבל לאחרונה תואר דוקטור בהנדסת פולמרים(פלסטיקה).

יש לי 6 נכדים, אוהד, שקד, נדב, נועה, נטע וניר כולם עדיין תלמידים בבתי הספר השונים.

מהמשפחה הקטנה של הורי, אחותי ואני  נותרתי רק אני. הורי ואחותי, זכרם לברכה, נפטרו במהלך השנים. במבט לאחור, אני גאה בדרך בה עברה משפחתי, משפחת עולים חסרת כל,  שהגיע למדינת ישראל שאך זה קמה, התמודדה עם קשיי הקליטה וטראומות העבר ואט אט בנתה את עצמה, למרות כל הקשיים. שנות ילדותי ונעורי שזורות בשנותיה הראשונות של המדינה. אבי ז"ל, בעלי ובני השתתפו בכל מערכות ישראל מאז הקמתה ועד היום (כל אחד בתורו) ואני חושבת שסיפור משפחתי הינו חלק אחד ומיצג מהפסיפס הגדול שמרכיב את מדינת ישראל והתהליך המדהים שעבר העם היהודי במאה האחרונה.

בהסתכלות קדימה, אני יכולה לומר בגאווה כי בעלי ואני הקמנו משפחה לתפארת, משפחה שתמשיך להתרחב לצמוח ולשגשג.

הזוית האישית

אסתר: "היה לי מאוד כיף לבלות עם נטע זמן איכות ולספר לה את עבר של משפחתי, ונוסף למדתי מנטע קצת על מחשבים." נטע:"היה לי מאוד כיף לבלות ביחד עם סבתא וללמוד על העבר שלה( על ההורים של סבתי, על מקום מגוריה בצעירותה…) ולמדנו דברים שלא ידענו אחת על השנייה.

מילון

ג'באליה
שכונה ביפו שנקראת "גבעת העלייה" ובערבית נקראה "ג'באליה".

פתיליה ופרימוס
פתילייה - כירה ניידת הבנויה ממכל דלק נוזלי בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. פרימוס - כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה⁻19 ועד אמצע המאה ה⁻20.

ציטוטים

”תלמד מאתמול, תחיה בשביל היום ותקווה בשביל מחר, הדבר החשוב ביותר הוא לא להפסיק לשאול.“

”אנו יכולים לשנות את החיים שלנו, יכולים לעשות ולהשיג ולהיות בדיוק מה שאנחנו מקווים.“