מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית הוריי בירושלים – דור שביעי

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90 %d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90
מירושלים לחיפה

הסיפור שלי הוא סיפור המתחיל בירושלים ומגיע לחיפה. אני דור שביעי לילדי ירושלים מצד משפחת אמי. הורי, ילידי ירושלים (גם אבי), הכירו, התאהבו ונישאו בעיר זו. אבי למד בחדר עד גיל 7 ואחר כך עבר לבית ספר יסודי רגיל. כשהיה בתיכון עבר ללמוד בבית ספר מקצועי בחיפה. בגמר לימודיו חזר לירושלים ושם הכיר את אמי. שניהם עברו יחד את תקופת ההתקוממות של יהודים כנגד הבריטים ששלטו אז בארץ.

בשנת 1948 הוקמה המדינה ושנה לאחר מכן נישאו הורי בירושלים. בירושלים נולדו אחי ואני, כשהייתי בת שנה וחצי עברנו לחיפה. אחותי הקטנה כבר נולדה בחיפה. אבי היה מורה בבית הספר המקצועי, במשך 32 שנים, שבו למד בעבר, שלימים נקרא בסמ"ת.

החיים בירושלים

אמי גרה בשכונה דתית בית ישראל ואבי בשכונה של יוצאי גרמניה, רחביה, בצידה השני של העיר. מידי יום הוא צעד ברגל כשעה כדי לפגוש את אמי. החיים היו מלאי מתח בגלל הבריטים. מידי פעם היו פיצוצי בתים ע"י מתנגדי השלטון. אביו של אבי היה זגג ובזמן ההוא הייתה לו הרבה עבודה לתקן את הזגוגיות בבתים ובחנויות. אבי נהג להצטרף אליו לעבודתו. אנשי המחתרת היהודים תלו כרוזים כנגד הבריטים ועקב כך אבי, שהיה ב "הגנה", נעצר ושהה בלטרון במחנה עצירים במשך כשלושה חודשים.

אמי ממשפחת קירשנבאום שהיו ידועים  מאוד בעיר. הוריה גרו בעיר העתיקה שנים רבות ואחר כך יצאו לעיר החדשה ועברו לשכונת בית ישראל הדתייה. אמי היא דור שישי בירושלים מצד אימא. במשפחות הורי אורח החיים היה דתי אך לא מחמיר.

הוריה של סבתי בירושלים בעתיקה

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90

אבי הלך מידי בוקר לבית הכנסת להתפלל עם אביו. כשאבי עבר לחיפה ולימד בבית הספר התיכון, הוא הפסיק לגמרי עם המנהגים הדתיים. יחד עם זאת, המשיך לעזור להוריו בשמירה על הצביון הדתי. מידי שנה בנה סוכה להוריו, בפסח צבע את הבית הבהיר חמץ והגעיל את הכלים עבורם.

אמי למדה בבית ספר דתי רק של בנות, בית ספר אנגלי "אבלינה דה-רוטשילד"  מוסד מאוד ידוע באותה תקופה. סבתו של אבי הייתה המיילדת הראשונה והיחידה בירושלים באותה תקופה, בבית החולים "ביקור חולים". היא עבדה במשך 30 שנה. כמעל כל ילדי ירושלים נולדו על-ידיה. גם אני הייתי אחות במקצועי, מבלי לדעת על סבתו של אבי, גם אני רציתי להיות מיילדת, אך משום-מה לא עשיתי זאת, ועבדתי שנים בטפול בילדים ומבוגרים חולי סרטן.

כשהורי היו ילדים, אבי בן 8 ואמי 5 וחצי, בשנת 1936, הם חוו את מה שנקרא "המאורעות"- ערבים רצחו ילדים, ירו על אוטובוסים ועוד, זה גרר פעולות תגמול מצד היהודים. למרות המתח בתקופת המנדט, הורי חוו גם ימים יפים בעיר העתיקה. הם הרבו לטייל. היחסים בין היהודים לערבים היו מצוינים. המסחר פרח בשוק העיר העתיקה. הם טיילו גם בהר הצופים (שם אגב נולדה דודתו של תם, הבת הבכורה שלי בעשור לאיחוד ירושלים). בשכונת גאולה, שם גר אבי לפני שעברו לשכונת רחביה, באותה תקופה רק להם היה רדיו בבית ושכנים ועוד אנשים באו לשמוע חדשות אצלם. הורי זוכרים את הפיצוץ במלון המלך דוד שארע בשנת 1946. חברה של אמי שעבדה שם נהרגה.

כאמור לימים עברו לחיפה. אבל אני תמיד התגעגעתי לעיר. בחופשות היינו באים לעיר, וכל ליל סדר היה נערך אצל סבתי בשכונת רחביה. בשנת 1974, מיד לאחר השחרור עברתי לירושלים ולמדתי בסמינר בית-הכרם. בשנת 1975 נישאתי ליעקב בן-שושן. גרנו עד 1980 בעיר ואז חזרנו לחיפה. אח"כ עשיתי הסבת מקצוע לסיעוד והייתי אחות בבי"ח בני-ציון. כיום אני חיפאית אך תמיד ליבי עם ירושלים, בירתנו.

הזוית האישית

אני דור שביעי לילדי ירושלים מצד משפחת אמי. כיום אני חיפאית אך תמיד ליבי עם ירושלים, בירתנו.

מילון

הסבת מקצוע
החלפה למקצוע אחר

ציטוטים

”"ירושלים של זהב" “