מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בגיל שלוש חליתי במחלת ה"פוליו"

17109365357e294ab10bfa3.60637969.jpg 104840517657e294aa381a41.16390819.jpg
למחלה זו לא היה אז חיסון כמו היום

סיפורי העבר שלי
השתכנות בבאר שבע
"כשעלינו לארץ השתכנו בתחילה באוהלים ורק לאחר תקופה ארוכה עברנו למגורים, כל משפחה בבית קטן
שגודלו 40 מטר מרובע, גודל כקופסת נעלים. שם עברתי את כל תקופת ילדותי.
הגענו מעירק, בחצר הבית בנינו טאבון לאפיה ואימא אפתה בו פיתות נהדרות כמו בארץ הולדתה. ליד הטאבון הצמחנו גן ירק, שכלל תבלינים הכרחיים למטבח העירקי. ההורים לא שלטו בעברית ודיברו עירקית יהודית,
בדומה ל"אידיש" כזאת של האשכנזיים. בחדר הייתה מחיצה של וילון והחדר היה כל עולמי, שכלל מיטה עם
שולחן להכנת שיעורי הבית. השולחן שימש גם לארוחות לכל המשפחה.
 
הצלחתי לקנות לעצמי פטיפון ורדיו עליו נחו תקליטים של מוזיקה קלאסית, שאהבתי אהבה גדולה, מהחוג
למוזיקה אליו התמדתי ללכת בקביעות. בגיל 3 חליתי במחלת ה"פוליו" שלא היה לה חיסון כמו היום, כתוצאה
מכך השתתקו שתי רגלי והתהלכתי בעזרת קביים ומכשירים מברזל מאוד כבדים.
 
חבריי התייחסו אליי כאל ילד בריא לכל דבר, כי כך התייחסתי ודרשתי מעצמי. מעולם לא ביקשתי הקלות
במאום. במשחקים, הייתי חלק עם כל החברים הבריאים אפילו במשחקי המחבואים והכדורגל . בכדורגל
עמדתי בשער והדפתי את הכדורים בקביים, בראש ובגוף.
 
במשך השנים נעדרתי הרבה מבית הספר, מדי פעם לתקופות ארוכות לצורך ניתוחים והסבל הפיזי והנפשי
היה גדול מנשוא .כאשר הגעתי בכל פעם בחזרה למסגרת בית הספר גישרתי על הפער בלימודים והשגתי
אותו כמובן מאליו. עברתי כ-32  ניתוחים ותמיד חזרתי חייכן ואופטימי כך הצטיירתי בעיני חברי לכיתה
והמורים.   
 
באר שבע שלי בילדותי ביה"ס "נטעים"
הלימודים בביה"ס היסודי היו הרפתקה שהשפיעה על חיי יותר מכל. בית הספר "נטעים" שכן באותם ימים על
מרחב עצום ושומם של אדמת לס חרבה המשוועת למעט מים. בתווך שכנו צריפי עץ לא מרשימים שהייתה
להם מרפסת מבוטנת ולא מרוצפת עם גדר מעץ. הכיתה שלנו הייתה הקיצונית מכל המבנים והייתה קרובה
למשרדו של המנהל ואשתו הייתה באורח טבעי סגנית המנהלת.
 
הרושם הראשון שהותיר בי ביה"ס "נטעים", למרות שלא היה יפה למראה, היה של נשימה לרווחה. הוא לא
היה מגודר וסגור כמו כלא, כפי שהיה בבית החולים. הוא היה רחב מידות ונתן לדמיון הילדות שלי לפרוץ גבולות.
היו לי חברים רבים והיו בנות שהיו כבר אז עולם רווי רזים, שלא הצלחנו לפענח את סוד הגישה אליו. היה לנו
היקר מכל מורנו הדגול, האהוב, "הקפדן", האנושי שידע כבר אז למרות גילו הצעיר לגעת במיתרים הכי רגישים
של נשמותינו הצעירות. וכן ידע לנווט אותנו משך 5 שנים אל חוף מבטחים של תורה ועבודה.
 
צר לי על הילדים האחרים שלא זכו כמונו למורה דרך שכזה. הוא היה ענק ואנו תלמידיו חברים לו חוב עצום
שלא יסולא בכל הון שבעולם. מכיתה ג' עד סוף כיתה ח' הוא לימד אותנו את רוב המקצועות. מורנו הגיע אלינו
לבאר שבע אחרי שסיים את סמינר למורים בבית הכלא שבירושלים. הכיתה שלנו הייתה דוגמה מרשימה
לשיטה האינטגרציה (שילוב), לצד ילדי הארץ אכלסו בני כל התפוצות.
 
הלימודים היו לי לחוויה אהבתי את לימודי התנ"ך והעברית באופן מיוחד. כשהמורה הקריא לנו את שירת
דבורה הנביאה בהגייה כל כך יפה שלו עם הר' הגרונית והח' והע'.יכולנו לדמיין אותה ממש יושבת מתחת לעץ
התומר ושופטת את העם. בנוסף לכך המורה הרגיל אותנו ללמוד כל פעם קטע מפרקי התנ"ך בעל פה.
 
שיעורי העברית היו לי להנאה אחת גדולה וצרופה. לא יכולתי להרשות לעצמי להחמיץ ולו שיעור אחד. הייתי
מגיע לביה"ס גם לקיתי במחלה או בהרגשה לא טובה. את שיעורי הבית עשיתי בקפידה רבה כי חפצת, למרות ביישנותי, שייתן לי לקוראם בכיתה. את ביאליק וטשניחובסקי ידענו לצטט בעל פה. המורה השאיר אותנו בהבנת הנקרא , ליבה בנו את אש התשוקה לדעת ולחקור ולשאול שאלות ללא חשש.
 
בהיותנו בני 14 התקיימה "צעדת הנגב" מירוחם לבאר שבע. הצעתי לחברי הטוב ששנינו ניקח חלק בצעדה,
הוא לא שאל שאלות. חברי ידע שחשבתי על הנושא והפנמתי אותו לפריטי פרטים. ידעתי אילו קשיים יעמדו
בפניי והסכים להשתתף. יצאנו מירוחם הרבה לפני כל הצועדים הצטיידנו במים ומעט מזון ועשינו דרכנו בשקט
ובנחת. מזג האוויר היה קריר ותאם את תקופת חג פורים. היה זה ליל ירח שהטיל את אורו על גבעות שזהרו
בלילה. בסביבות חצות ראינו את ראשוני הצועדים משיגים אותנו והבנו כמה איטיים אנחנו. דרכנו  לא אצה לנו.
היו לנו הרבה נושאים לשוחח בהם ולחברי היה נעים ביותר, למרות האיטיות ההליכה הקשתה עליו.
חנינו באחד המקומות ושתינו מים. חברי האיר בפנס על שעון ידו ועיניו נדדו מהלם אל ידי שאחזו בקביים הוא
לא האמין למראה עיניו, כפות ידיי היו מלאות בשלפוחיות ונפוחות, הוא הוציא מתרמילו את ערכת העזרה
הראשונה שאמו ציידה ומרח יוד על הפצעים. לאחר כחצי שעה המשכנו בדרכנו כמו מאום לא קרה .
 
הגענו לאזור מחנה צבאי בשעה בבוקר. צעדנו עד כה כ-12 שעות, נותרו עוד מספר ק"מ עד לאיצטדיון
העירוני בשכונה ה'. את המרחק הזה חברי חשב שלעולם לא נעבור. הלכנו והלכנו וחברי מביט בפני ספוגי
הכאב והתלאות ולא הבין כיצד אני עושה זאת . כאשר הגענו תשושים ורצוצים לאיצטדיון חשבנו שהטקס תם
ואנשים התפזרו לביתם. התבדינו, האצטדיון היה מלא מפה לפה. הכרוז הודיע על בואנו והקהל שנכח במקום
קיבל אותנו במחיאות כפיים רמות , לא ציפינו לדבר כזה, אבי חברי עמד ליד הכרוז והוא מצביע עלינו בגאווה לא מוסתרת.
 
קיבלנו, חברי ואני, מדלייה מיוחדת אותה חברי נוצר מכל משמר עד עצם היום הזה. עברנו מרחק יותר
מ-50 ק"מ על ידיים מיובלות ומעונות, באותו זמן עוד לא ידעתי שעד היום אצטרך ללכת הרבה מאות ק"מ
מענים יותר".חברי אומר לי היום שהוא עבר די הרבה בחייו, כלל מסעות מפרכים ואימונים קשים בצבא בתור
צנחן. לדבריו, דבר אינו משתווה למה שעשיתי בצעדת הנגב של אותם ימים מירוחם לבאר שבע.  

מילון

אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ
החוֹגֵר (מי שחוגר את חרבו כדי לצאת למלחמה), אינו צריך להתפאר כמו המְפַתֵּחַ (זה שפותח את החגורה לאחר שניצח במלחמה). כלומר אדם אינו צריך להתפאר לפני המעשה כאילו כבר הצליח בו.

ציטוטים

”עברתי כ-32 ניתוחים ותמיד חזרתי חייכן ואופטימי“