מאגר סיפורי מורשת

צבי ונעמי הגיעו ארצה בשנת 1956 לביקור במסגרת תנועת הבונים . הם שהו בארץ עד מאי 1957.

היינו חניכים במסגרת הוורקשופ של תנועת הבונים. המטרה הייתה ללמוד ולהכיר את מדינתנו הקטנה והחדשה. מסגרת הוורקשופ קיימת עד היום. מדי שנה מגיעים קבוצות של בוגרי בית ספר תיכון מכל ארצות הברית לאותה המטרה שאנחנו הגענו אליה. קבוצת הנוער שהיינו שייכים אליה הייתה בגודל של כ-30 בנים ובנות. הקבוצה התמקמה בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. חברת קיבוץ ששמה אתי סקידל הייתה המדריכה שלנו.

 

התכנית בגדול הייתה לימודים על מדינת ישראל ועבודה בענפים השונים של הקיבוץ. בנוסף היו סיורים בארץ ללמוד מקרוב איך עובדת ופועלת המדינה הצעירה והקטנה של אז. ביקרנו באתרים ההיסטוריים החשובים כגון ירושלים, צפת, טבריה ועוד כמה מקומות. יש לזכור שהעיר ירושלים הייתה חצויה כתוצאה ממלחמת השחרור. אי אפשר היה לבקר בכותל המערבי ולא בהר הבית. היות והם היו בשליטת ממשלת ירדן. למרות החלוקה של ירושלים עדיין היו אינספור מקומות חשובים ומעניינים כגון מאה שערים, כיכר ציון, הכנסת בביתה הראשון, האוניברסיטה העברית, שכונות שונות ומעניינות מסביב לשוק מחנה יהודה.

 

כמובן ביקרנו בחיפה ובתל אביב. בנוסף טיילנו באזור ים הכנרת, תל חי ובאר שבע. בתל אביב התאכסנו בסמינר של מפלגת מפא”י. שם למדנו בעיקר על תולדות הקמת היישוב בישראל, ותולדות בניית יישובים חקלאים בישראל. בצורת החיים בקיבוץ למדנו בכפר בלום.

 

בצורת החיים במושב למדנו במושב באר טוביה בביקור של שבועיים שערכנו בינואר 1956 . הקבוצה התחלקה בין משפחות החברים במושב. נעמי בקרה אצל משפחת איה ורעיה בצר. צבי, למזלו, היה כבן בית אצל משפחת כהנשטם. המשק של יעקב היה קטן, סה”כ כ-4 או 5 חולבות, סוס לא גדול, כמה תרנגולות ואווזים. אבל שמחת החיים במשפחתם הייתה גדולה.

 

יעקב חיפש עבורי תעסוקה ובילינו הרבה שעות בשיחות נעימות. ראיתי שניתן ליהנות מהחיים בצורה מלאה עם רמת חיים לא גבוהה במיוחד. מצאתי הנאה וסיפוק משיטת החיים של המושבניקים. בשבילי הסוד של העניין נמצא בעובדה שאפשר לחיות במשק מושבי בלי מנהל על הראש ועובדים מתחת. בסופו של הסיור בארץ הרגשנו שהתקופה בבאר טוביה הייתה המשמעותית ביותר. עם חזרתנו לארצות הברית החלטנו להתחתן ולהקים משק מושבי משלנו.

 

בזמן הביקור בבאר טוביה ביקרנו יום אחד באורות שצמודה לבאר טוביה. היו משפחות שהכרנו עוד מהילדות בארצות הברית. האווירה באורות הייתה מאוד לרוחנו. העובדה שהרבה חברים באורות דיברו אנגלית הקלה על נעמי. בערב ראש השנה 1959 עלינו ארצה והדודה מכפר מנחם אספה אותנו לחג. מיד אחרי החגים חזרנו לבאר טוביה ואורות. היה משק פנוי באורות ומיד קנינו אותו. מאז עד היום אנחנו במשק.

 

החיים במושב אורות. החיים באורות בשנים הראשונות היו פשוטים אבל משמעותיים. בלי טלפון, בלי אוטו, בלי טלוויזיה, בלי קוקה-קולה ובמיוחד בלי המשפחות שלנו שהשארנו בחו”ל. אבל עלינו ארצה עם ביתנו הבחורה נילה ברחם אמה.  אחרי לידת נילה בקצב מזורז נולדו עוד ארבעה ילדים כך שעד 1968 היינו משפחה עם חמישה ילדים. יחד עם מצעד החיתולים הקמנו רפת עם דני וניצה פרנק והשותפות עמדה במשך25 שנה.

בשנת 1964 עלו אלינו ההורים של נעמי משיקגו. ההורים של צבי עלו אחרי מלחמת ששת הימים.

 

ברגע שנירה, הילדה החמישית הגיעה לגן ילדים, נעמי יצאה לעבוד באשדוד, במפעל ”יפו-מור”. השתתפנו במלחמות ישראל: ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. כל הזמן גידלנו ילדים וקיימנו את מצוות חליבת הפרות, ובכלל החיים בישראל.

 

בשנת 1978 התברכנו בהפתעה נעימה בשם איילה. נעמי הספיקה לעבוד במפעל ”טרבינול” באשדוד. צבי נבחר להיות מזכיר התאחדות מגדלי בקר ומרכז הייצוא של בע”ח לחלב בישראל. כמובן משך כל השנים הגיעו כל האביזרים ודרכי חיים שאולי גם מסבכים את החיים: אין צורך למנות אותם. הילדים גדלו, שירתו בצה”ל, חלק התחתנו ואפילו הביאו נכדים.

 

בסיכום, סיפור על זוג נוער ילידי ארצות הברית שעשו מעשה לא שיגרתי. כמו בתנ”ך תרנו את הארץ, ראינו כי טוב ועלינו. נשארנו מאוד נוער יהודי – אמריקאי אחרינו בעולם הישן. לדעתנו העסק היה מאוד כדאי, ולנו יש הרבה סיפוק מכל העניין.

תנועת הבונים: “הבונים החופשיים החלו את פעילותם בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. הראשונים הגיעו בעיקר מארצות הברית, במטרה למצוא שרידים ארכאולוגיים שיוכיחו את אמיתותן של אגדות מסוניות הטוענות כי מוצא הארגון הוא בבית המקדש שבנה שלמה המלך בימי מלכותו”.

באר טוביה: “בְּאֵר טוֹבְיָה הוא מושב במישור החוף הדרומי, ממערב לקריית מלאכי. נמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה, הנקראת על שמו. משתייך לתנועת המושבים”. ויקיפדיה

תשע”ו