מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אחרי אלפיים שנות גלות אלייך חזרנו

20170122_073115_resized 20170122_082104-1
ארצה עלינו!!

סבתא לאה מספרת לנכדה טל אייזינגר.

שמי לאה אייזינגר לבית אייזנר. נולדתי בעיר DEBRECEN אשר בהונגריה בתאריך 12.09.1934.

%d7%90%d7%99%d7%96%d7%a0%d7%92%d7%a8-%d7%a8%d7%91%d7%90
סבא רבא שמואל וסבתא רבא מרגלית ז"ל

טל הוא נכדי הרביעי, אך הבכור ,לבית אביו מבין שלושת ילדי משפחתו. טל ואני קרובים מאד אחד לשני גם במגורים וגם רגשית. מעולם לא ספרתי לטל על ילדותי כי לא רציתי להעציב אותו. לכשיגדל אספר לו או שיקרא בספר אותו כתבתי לפני כ 8 שנים.

גם לפני המלחמה היו לנו חיים לא קלים, אך כשפלשו הגרמנים להונגריה הורעו חיינו מאד. לעתים קרובות רעבנו ללחם וגם אולצנו לעבור לגטו ומשם-ברכבות דחוסים המוני יהודים בתוך קרונות משא ללא מי שתייה ומזון ,וללא משאב אוויר צח . בלי לדעת לאן לוקחים אותנו  ולמה. לאחר מסע ממושך בקרונות הדחוסים, כאשר הרכבת נסעה הלוך ושוב ימים רבים הורדנו מהרכבות בתוך מחנה ענק ושם הפרידו ילדים מהוריהם ומקרוביהם. ונשלחנו למקומות שונים ומרוחקים בלי לדעת היכן אנו נמצאים. לי היה מזל-אני נשארתי עם אימא וארבעת אחי הקטנים.

באפריל 1946 שוחררנו על ידי חיילים רוסיים שגם הם התעללו בנו קשות. לאחר השחרור חזרנו להונגריה כי רצינו לפגוש את אבינו וקווינו לפגוש גם  קרובי משפחה רבים שהיו לנו ושאהבנו. אך רובם לא שבו מהמלחה כי נרצחו על ידי הנאצים.

למזלנו, כמחצית השנה לאחר שובנו להונגריה שב גם אבינו מהמחנות. מספר חודשים לאחר שובו- החלטנו לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל שאז קראו לה PALESTINA. הארץ האהובה שלנו שהיינו מורחקים ממנה אלפיים שנה, אך חלמנו עליה רבות עוד לפני שפרצה המלחמה.

בימינו אנו, אם מישהו רוצה להגיע מהונגריה לישראל, לוקח לו כארבע שעות טיסה והוא כאן. לנו אז לקח שנה וחצי עד הגיענו ארצה. הסיבות לכך היו רבות ושונות. ראשית- את כל המסמכים שהיו לנו בעבר- לקחו הגרמנים ולא העזנו לבקש מסמכים חדשים ובלי דרכונים – לא יכולנו לעזוב את הונגריה ולא נתנו לנו להיכנס לשום ארץ אחרת. שנית באותה תקופה האנגלים שלטו בארץ ולא נתנו ליהודים לעלות ארצה. אז האנגלים השתילו מרגלים בכל ארצות  אירופה על מנת למנוע מהיהודים לעזוב את ארץ מוצאם. כדי שהמרגלים של האנגלים לא ידעו על כוונותינו להגיע ארצה בכל מחיר – נאלצנו להתחבא במקומות רבים ושונים.

אני זוכרת את היום בו ישבנו ברכבות בין הגבול ההונגרי לגבול היוגוסלבי – פוחדים ורועדים מאימה פן יחזירו אותנו להונגריה. פחדנו שיכניסו אותנו לבתי סוהר כי העזנו לעזוב את הונגריה ללא דרכונים בעלי תוקף. בביקורת הגבולות לא יכולנו להוכיח לא אזרחים של איזו מדינה אנו ולא לאן אנו רוצים להגיע.

שליחים של אנשי העלייה מהארץ שלמו הרבה כסף לאחראי על ביקורת הגבולות ולבסוף הרשו לרכבת עליה היינו להיכנס ליוגוסלביה. שם בסביבות עיר הבירה של יוגוסלביה זאגרב, שוכנו בבניין לא גמור שהתחילו לבנות אותו כבית מלון עוד לפני המלחמה, לבניין היו גג וקירות ולא יותר. ללא חלונות וללא דלתות, ללא רצוף או מדרגות. מים זורמים לא היו בבניין שם הסתתרנו במשך ימים רבים. נאסר עלינו ביום להסתובב מחוץ לבניין ובלילה נאסר להדליק אור נרות. אנשי הסביבה לא יידעו על היותנו במקום וחששנו כי ילשינו עלינו למשטרה המקומית או למרגלים של האנגלים.

באותה תקופה היו פעילים רבים מהארץ שארגנו בגולה עליית יהודים ארצה שניצלו מהמלחמה הנוראה ההיא. אותם פעילים רכשו אניית משא לא גדולה והתקינו בבטנה דרגשי עץ נמוכים וצרים, כדי שיוכלו לאכלס בה כמה שיותר אנשים. אנו חיכינו שיסיימו את העבודות באנייה כדי שנוכל להפליג בה לארץ.

לאחר עיכובים רבים האנייה הייתה מוכנה להפלגה ואנו עלינו לתוכה בתחילת חודש נובמבר 1946. שם האנייה בהתחלה היה "המרי העברי", עלינו על האנייה כ – 3.500 איש. אניית מעפילים נוספת בה היו כארבע מאות מעפילים, יצאה יחד אתנו מנמל TRIESZT אך לאחר מספר ימי שיט המנוע התקלקל ונדם והגלים הגבוהים ניפצו את האנייה הקטנה אל הסלעים. בסירות הצלה יצאו אנשים מהאנייה שלנו להציל אותם ולצרפם אלינו. כך שבהמשך הדרך היינו קרוב ל – 4000 איש על אניית משא קטנה יחסית אשר בבטנה היינו חבויים וכל רצוננו היה להימלט מהגולה ולחיות בארץ.

בתקופה זו של השנה, בחודש נובמבר, הים האדריאטי סער והיה קר על האנייה והגלים מסביבנו התנשאו לגובה רב, עד כי הרגשנו עצמנו בלב הים כאילו שטנו בקליפת אגוז ולא באנייה של ממש. כשהתקרבנו לחופי הארץ שינו את שם האנייה מ"המרי העברי" ל "כנסת ישראל".

כשלושה שבועות היינו באנייה. ביום חייבים היינו להישאר בבטן האנייה כי מטוסי האנגלים הרבו לסייר באוויר ולבדוק מהי מטרת השיט של האניות שהפליגו בים בכדי למנוע מהם בכל מחיר להגיע לארץ. ורק בלילה הותר לנו לעלות על הסיפון ולנשום אוויר צח. לאחר שייט בלב ים של כשלושה שבועות -היינו בטוחים שהצלחנו לחמוק מפני אווירוני הסיור של האנגלים, ואז ערב אחד, בלילה זרוע כוכבים ישובים על הסיפון וחולמים על חיינו העתידיים בארץ-הוצף סיפון האנייה באור זרקורים חזק והסתבר שהאנגלים גילו את אנייתנו.

ירדנו לבטן האנייה בפחד ולא ידענו מה יקרה לנו. בבוקר כאשר התעוררנו- עלינו על הסיפון וראינו שלוש אניות מלחמה שהקיפו את אנייתנו. לבסוף הובלנו מחוץ לנמל חיפה ושם פרצה מלחמה של ממש בין האנגלים לבינינו, האנגלים רצו לשלוח אותנו חזרה ואנו רצינו לרדת לחוף. החיילים האנגלים זרקו אל תוך האנייה פצצות גז מדמיע- ואנו זרקנו עליהם שברי בקבוקים וקופסאות שימורים פתוחות למחצה שפצעו את החיילים, כי לא היה לנו נשק להילחם באנגלים. לבסוף-פרצה אש באנייה שלנו וכך הכניעו אותנו האנגלים ואילצו אותנו לעבור לאנייה שלהם שהייתה מוקפת רשתות כמו בכלובים, שלא נצליח לקפוץ לים להימלט מימנה ולהגיע לחוף. וכך הובלנו למחנות האנגלים לקפריסין שם היינו תשעה חודשים.

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%90

סבא רבא שמואל

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%aa%d7%90
                                                           סבתא רבתא מרגלית ז"ל

יומיים לאחר יום הולדתי השלושה עשר, קבלנו לבסוף את רישיון העלייה ארצה. לארץ הגענו בספטמבר 1947, וזה היה לפני הקמת המדינה. קשים היו החיים בארץ לעולים החדשים כי לא היה לנו דבר חוץ מהבגדים שעל גופינו. לדבר עברית לא ידענו, ולא היינו רגילים למזג האוויר החם של הארץ. המבוגרים לא היו רגילים לעבודה גופנית קשה וגם עזרה כמעט ולא קבלנו מאיש. מה עוד שהתגעגענו לקרובינו שלא חזרו מהמלחמה ואם נשארו מעט קרובים- לא ידענו עליהם דבר.

על אף הקשיים שחווינו כולנו כי החיים בתחילה היו באמת קשים, הייתה לי הרגשה כאילו כאן אני נולדתי מחדש. גם כיום כאשר שואלים אותי היכן נולדתי- אני משיבה להם שנולדתי כאן בשנית- עם הגיעי ארצה. נסינו לא לחשוב על עבר הקשה שחווינו, והאמנו שכאן ממתין לנו עתיד טוב יותר ממה שהיה לנו בגולה. לא נבהלנו מהקשיים אלא התמודדנו אתם ומולם.

בגיל שבע עשרה ושלושה חודשים התחלתי ללמד בבית ספר והמשכתי ללמד כמעט ללא הפסקה עד מלאת לי שבעים. למרות שהיו לי חיים קשים בעבר אני אדם שמח ומאושר. יש לי שלושה בנים טובים ומסורים וששה נכדים מקסימים, והחיים כאילו מחייכים אלי.

אם יש משהו שהייתי רוצה שנכדיי ייקחו ממני, זה את השאיפה להישגיות, את היכולת לקבוע מטרות בחיים ולחתור לקראת הגשמתן ומימושן, ולדבוק בהם על אף הקשיים. למצות מהחיים את הדברים הטובים גם כאשר יש קשיים בדרך.

20170204_135400_resized

סבא אליעזר

הזוית האישית

לאה: היה לי קשה לספר לנכדי, טל, על הקשיים שעברתי בחיי ואני מקווה שהוא יעריך את חיו במדינת ישראל החופשית.

טל: קשה לי לדמיין שאי פעם היה מצב בו יהודים לא יכלו לעלות לארץ ישראל באופן חופשי כרצונם.

מילון

כנסת ישראל-אונית מעפילים
כנסת ישראל- הייתה אניית מעפילים, מהגדולות שידע מפעל ההעפלה. בהיותה בפתח נמל חיפה, נכנעו מעפילי האנייה לאחר קרב קשה עם אנשי צבא בריטים, והוגלו למחנות המעצר בקפריסין. 3,836 מעפילים הפליגו באוניה. בנמל באקאר שביוגוסלביה (כיום בקרואטיה) לחוף הים האדריאטי עלו על סיפון האנייה כ-3,436 בני אדם, רובם ככולם היו ניצולי השואה.

ציטוטים

”לדעת לעשות מהלימון - לימונדה“